תקופת כהונתו של מאיר דיזנגוף בראשות עיריית תל אביב 1921–1936 והשפעתה על פיתוח העיר
מאת אילן שחורי

תקציר

בפתיחת חגיגות חצי היובל לתל אביב, שהתקיימו ב-2 במאי 1934 בתיאטרון יריד המזרח בגני התערוכה בצפון תל אביב, אמר בין היתר מאיר דיזנגוף בנאומו, כשנתיים לפני פטירתו: '25 שנה נתתי מחיי לבניין העיר הזאת, והנני מאושר כיום לראותה בשגשוגה ובדרכה לקראת התפתחות בלי מצרים... ואתם העתידים לשקוד על גודל עירנו אחרי, שמרו על רוחה ועל צביונה התרבותי. לא הבתים, הרחובות והגנים מהווים עיר, כי אם תכונות תושביה: הלשון, האהבה לעבודה וליצירה, השוויון, החופש, האמונה בכוחות עצמנו והרצון לחיות חיים של כבוד ושל עמידה ברשות עצמנו. שמרו על האידיאלים הלאומיים שלנו, כי בהם תלוי קיום עירנו. יחי הגניוס היהודי, תחי העיר תל אביב'. כך במילים חדות וברורות אלה מתבטאת תפישת עולמו של מאיר דיזנגוף באשר למפעל חייו העיר תל אביב.

מחקר זה התמקד בשאלה מה הייתה השפעתו של מאיר דיזנגוף על התפתחותה ומעמדה של תל אביב בתקופה שבין 1921 – אז הכיר בה שלטון המנדט כמועצה עירונית; ל-1936 – מועד פטירתו של דיזנגוף בעודו מכהן כראש העירייה. ההתפתחות נבחנה לאורך המחקר במגוון היבטים – היסטורי, כרונולוגי, ובהיבט התרבותי והחברתי, הפוליטי והכלכלי, כאשר דרך סיפור ההתפתחות של העיר במגוון נושאים, בדגש על מעורבותה של העירייה, נבחנה גם דמותו של דיזנגוף כדמות המרכזית והמובילה בתקופה הנדונה. עבודת המחקר נעה אפוא בשני צירים – ציר כרונולוגי וציר נושאי – שלעתים הצטלבו ביניהם ולעתים נפרדו. בנפרד ובהצלבה הם מספקים הזדמנות לבחינה גדושה ויסודית של מכלול פעילותו של דיזנגוף ותרומתו להתפתחות העיר.

 עבודת המחקר מחולקת לעשרה פרקים. הפרק הראשון עוסק בדמותו ובאישיותו של מאיר דיזנגוף עד היותו ראש העירייה ב-1921 וכן ברקע ההיסטורי של תל אביב, מהקמת אחוזת בית ועד ערב ההכרזה על תל אביב כמועצה עירונית לאחר מלחמת העולם הראשונה. הצעדים הראשונים שנקט דיזנגוף לגיבוש עירייה בשנות העיצוב הראשונות תל אביב, לאחר שקיבלה את מעמדה המשפטי החדש, עומדים במוקד הפרק השני בדגש על יצירת מנגנונים וסמלים עירוניים, ותהליך איחוד השכונות.

בפרק השלישי מבוא סיפור הקמתם של מוסדות הביטחון והחירום הראשונים בתל אביב כמו משטרה, מכבי האש ומגן דוד אדום ומעורבותו של דיזנגוף בהתגבשות מוסדות אלו. חשמולה של תל אביב והקמת תחנת הכוח הראשונה של פנחס רוטנברג בתל אביב מוצגים בפרק הרביעי, לצד השפעתן על המודרניזציה של תל אביב, הכלכלה העירונית, מפעלי התעשייה שצמחו בה וראשית התגבשותה של תל אביב כעיר מסחר. הפרק החמישי עוסק בראשית התכנון העירוני בעיר תל אביב, שאז מנתה כ-30 אלף איש, ובהשפעת מדיניותו של מאיר דיזנגוף לתכנן את העיר ל-100 אלף תושבים כששטחה מגיע עד הירקון, תכנון שהופקד בידיו של מתכנן הערים הסקוטי הנודע סר פטריק גדס. הפרק עוסק גם בדרך שבה הוביל ראש העירייה את פיתוח הגינון הציבורי בתל אביב, חוף הים והרחצה. הפרק השישי דן בהתפתחות התחבורה הציבורית בתל אביב מראשיתה ובמדיניותו של דיזנגוף להציב את תל אביב כמרכז היישוב היהודי בארץ ישראל.

בפרק השביעי מודגשת התנהלותו של מאיר דיזנגוף סביב משברים, הן כלכליים – בעיקר המשבר של שנות העשרים, אז נאלץ לתת פתרונות למצוקת התושבים; וכן המשברים הפוליטיים – בעיקר מול סיעות הפועלים בעירייה, משברים ששיאם בפרישתו בסוף 1925 מהעירייה לשלוש שנים. הפרק מתאר את פעולותיו בזמן זה כחבר ההנהלה הציונית וראש המחלקה להתיישבות עירונית וכחבר במועצת עיריית יפו, וכן מתאר את האירועים העיקריים שהתרחשו בעירייה בתקופה שבה דיזנגוף לא עמד בראשה. הפרק השמיני עוסק בחזרתו של דיזנגוף לכהונת ראש העירייה בראשית ינואר 1929 והמאמצים שעשה, לאחר שייצב אותה מבחינה כלכלית, להופכה למרכז החיים התרבותיים והלאומיים של ארץ ישראל. הפרק מתאר כיצד נעזר דיזנגוף בחיים נחמן ביאליק כדי להקים ולבסס בעיר את מוסדות התרבות 'הבימה' והתזמורת הפילהרמונית וראשית חזונו להקמת אוניברסיטה בתל אביב.

גם הפרק התשיעי מתמקד בתקופת כהונתו השנייה, בדגש על הפיכתה מעיר לכרך, בין היתר בזכות העלייה החמישית. עוד מתוארים בפרק הדרכים שבהן הצליח דיזנגוף ליישם בתל אביב שורה של מפעלים לאומיים שהעמיקו את מרכזיותה כגון חגיגות פורים, משחקי המכביה ויריד המזרח וכן הקמתו של הנמל – חלומו הגדול של דיזנגוף מראשית שנות העשרים שאותו זכה להגשים ממש ערב פטירתו. הפרק האחרון, העשירי, מרחיב על עיסוקו של דיזנגוף בשנות חייו האחרונות בהנצחתו ובגיבוש מורשתו עוד בחייו, בין היתר באמצעות סיפור היסטורי שלא תמיד היה נאמן למציאות. עוד מתאר הפרק את מפעל ההנצחה הגדול בערוב ימיו – המוזיאון לאמנות שהקים בביתו – וימי הולדת וחגיגות האישיות שלו שהפכו לחגים עירוניים על כל המשתמע מכך.

מבחינה מתודולוגית התבסס המחקר על חומר תיעודי רב ופרשנות שלו – בעיקר ניתוח מקורות ראשוניים העוסקים הן במאיר דיזנגוף בהיותו ראש עיריית תל אביב והן בעיר תל אביב באותם ימים. לשם כך נאספו בשיטתיות מקורות מארכיונים ממלכתיים, בעיקר הארכיון הציוני המרכזי; ארכיונים עירוניים, בעיקר ארכיון עיריית תל אביב; אוספי עיתונות וספרי זיכרונות; וכן אוספים פרטיים, חומר ששמרו בעלי תפקידים בעיקר בעיריית תל אביב, והועברו אלי על ידי יורשיהם.

מקורות אלה נותחו באופן ביקורתי הושוו והועמדו אלה מול אלה. בעיקר התבסס המחקר על פרוטוקולים של דיונים והחלטות ממועצת עיריית תל-אביב, החל במועצת עיריית תל אביב הראשונה וכלה במועצה השישית, וכן פרוטוקולים של הנהלת העירייה והוועד הפועל . להשלמת המידע על האירועים והמעשים נעשה שימוש נרחב גם בעיתונות התקופה, ביומנים ובכתבי זיכרונות, ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות של אישים שחיו ופעלו בשנים הנחקרות והיו קשורים בדרך כלשהי לתל אביב. כמו כן נעשה שימוש במאמרים ובספרי מחקר שקשורים לנושא ולתקופה.

מהמחקר עולה כי הפיכתה של תל אביב משכונה קטנה של יפו לעיר הומה וכרך מרכזי בארץ ישראל התרחשה במידה רבה הודות לפעולותיו של דיזנגוף, שבאישיותו ובהתנהלותו השפיע על אופייה ועל התפתחותה. המחקר פירט והוכיח כיצד תרם דיזנגוף והשפיע על עיצוב החיים העירוניים במגוון של תחומים, הן באמצעות הצבת חזון ברור וארוך טווח להתפתחות העיר, והן באמצעות פעולותיו הרבות והחלטותיו כראש העירייה שתרמו להוצאה לפועל של חזון זה. שנות שלטונו בתל אביב, תקופה של כ-15 שנה (עם הפסקה קצרה של פחות משלוש שנים), מיצבו אותו ללא ספק במעמד שחרג מזה של ראש עירייה, ואת תל אביב כבעלת השפעה שחרגה מתחומי העיר.

מהמחקר עלה כי דיזנגוף הקדיש לניהול עירו תל אביב את כל מרצו ויכולותיו, והצליח ליצור התנהלות אוטונומית, ללא התערבות חיצונית. דיזנגוף השכיל וידע ללכת על החבל הדק בין תפקודו כראש עירייה עברית עצמאית לבין תפקודו בשלטון מנדטורי בריטי, התנהלות שסייעה רבות לפיתוחה, לגדילתה ולצמיחתה של תל אביב. עוד תרמה לך יכולתו לצלוח משברים ולמצוא פתרונות גם ברגעים סבוכים וקשים, ואף לנצל הזדמנויות פוליטיות וכלכליות שנקרו על דרכו כדי לפתח את העיר. אחד ההישגים הגדולים ביותר לאורך שנות כהונתו כראש העיר, כפי שהשתקף בעבודת מחקר זו, הייתה הצלחתו להפוך את תל אביב למרכז החיים של ארץ ישראל ולמרכז תרבותי לאומי, כשהוא לא בחל בשום דרך כדי להגיע למטרה זו. בהמשך למחקריו של עמירם גונן שהדגיש את מגוון הסיבות שבשלן הפכה תל אביב לעיר מרכזית ומשמעותית, הדגיש אפוא מחקר זה את תרומת מנהיגותו של דיזנגוף לתהליכים אלה.

דמותו של דיזנגוף המשתקפת מדרך פעילותו כפי שהובאה במחקר, מוכיחה בהחלט את נמרצותו ודבקותו במסירה. מעורבותו, התקשותו והבנתו את המצב, גם ברגעים סבוכים וקשים, הובילה לתוצאות מיידיות בדרך לפיתוחה, קידומה והשיגיה של תל אביב. דיזנגוף התגלה בשנות כהונתו בעיריית תל אביב כמנהיג עם שלל תכונות שסייעו לפיתוחה וגידולה של העיר תל אביב, אך מנגד ומדובר באחד החידושים במחקר זה, התגלו בו גם תכונות אחרות, שונות, ולעיתים לא חיוביות ועל כך ניתן ללמוד במחקר עצמו.