צרו איתנו קשר בווצאפ צרו איתנו קשר בווצאפ

מלחמת השבת בתל אביב

מלחמת השבת של תל אביב

לפני 97 שנה, ב-2 בפברואר 1923, התחוללה מהומת שבת גדולה בתל-אביב שאך זה נוסדה ואיימה למנוע את איחודה של העיר העברית החדשה עם השכונות היהודיות סביבה.  שכונת נווה שלום סירבה להצטרף אם לא תשמור ת"א על השבת והפעילות בעיר תושבת לחלוטין, נווה שלום בכלל ביקשה לחבור ליפו, אחד העם התבטא קצת בעד וקצת נגד, מאיר דיזנגוף נילחץ וחשש שתכניתו ל"ת"א  הגדולה" תתפרק ורק התערבותו של הרב יצחק הכהן קוק, רבה של א"י דאז, סייעה לפתרון המשבר, שפרץ מחדש עם בוא העלייה החמישי ופרסום "המודעה העירונית מס' 39 – נגד חלול השבת בפרהסיא.

נחום גוטמן מצייר את תל אביב בשבת


 

נחום גוטמן צייר את תל־אביב בראשיתה, ברחוב הרצל נמתחה שרשרת כדי למנוע כניסה לשכונה בשבת

מאת אילן שחורי

שוב מתעוררת בימים אלה מחלוקת על השבת בתל אביב והפעם סביב הפעלת תחבורה ציבורית בשבת. עיריית תל אביב החלה להפעיל מיניבוסים ואוטובוסים במהלך השבת משכונות הפריפריה למרכז העיר ועוררה את זעמם של הציבור הדתי בעיר. זו לא הפעם הראשונה שתל אביב נקלעת לעין הסערה בעניין שמירת צביון השבת בעיר. כל כמה שנים מתעוררת מחלוקת זו או אחרת בענייני השבת בעיר העברית הראשונה. פעם זה בנושא החנויות בשבת, פעם בנושא ההצעות והסרטים ופעם בנושא המסיבות והאירועים. אך אם נבדוק את סוגיית שמירת השבת בעיר העברית הראשונה, אפשר לגלות כי מאז ומתמיד עמדה בתל אביב במחלוקת עמוקה זו, עוד מימיו של מאיר דיזנגוף כראש העירייה. גם לפני למעלה ממאה שנה.

 

תל אביב מעולם לא הייתה עיר דתית. אך מהקמתה כיבדה את השבת.  נחום גוטמן, גדול ציירי תל אביב הקטנה, היטיב לצייר אז את המציאות בימים הראשונים. ללא חוק וללא תקנה מיוחדת, ברחוב הרצל  בסמוך לפסי הרכבת, גבולה של אחוזת בית דאז, נמתחה שרשרת כדי למנוע כניסת רכבים לשכונה בשבת.

 משהוקמה אחוזת בית באפריל 1909, אפילו לא הוקם בה בית כנסת אחד. ערב מלחמת העולם הראשונה, ב-1913,  הייתה אומנם כוונה להקים בית כנסת ברחוב יהודה, אבן הפינה הונחה אך התכנית לא מומשה, בעיקר בשל המלחמה שפרצה באירופה. מניינים אחדים, בעיקר ב"ימים הנוראים" התקיימו אז בבתים פרטיים בעיר המוקמת.  רק יותר מעשור מאוחר יותר ב-1924 הוקם בית הכנסת הראשון בתל אביב שהושלם ונחנך בסופו של דבר רק ב 1925.

אולם "מלחמות השבת" בעיר העברית הראשונה התחילו עוד קודם לכן, עם ראשית שלטון המנדט הבריטי. מסתבר כי שמירת השבת בתור יום המנוחה הרשמי כמעט מנעה את התפתחותה של תל-אביב בראשית שנות העשרים ואת איחודה עם השכונות סביבה, עם מתן מעמד עצמאי ותוקף חוקי לתל-אביב כמועצה מקומית ( 11 במאי 1921) . הצעה של הרגע האחרון, שיזם הרב אברהם הכהן קוק, רבה של יפו ושל ירושלים, הביאה להרגעת הרוחות ולהמשך גיבושה של תל-אביב כמרכז העירוני העברי של שנות המנדט.

מודעה עירונית מספר 36

״פרשת השבת״ בתל-אביב נחשפה במלוא חומרתה בראשית 1923, זמן קצר לאחר ששלטונות המנדט הבריטי העניקו לשכונת תל-אביב מעמד של שכונה עצמאית מיפו והכתירו את היישוב ״מועצה מקומית״. ההחלטה לראות בתל-אביב שכונה עצמאית לוותה בהחלטה מנדטורית לאחד עמה כמה שכונות יהודיות הסובבות אותה. ואולם כמה משכונות אלו, כמו נווה שלום, שבה חיו יהודים דתיים ויהודים חרדים רבים, התנגדו לאיחוד אם לא תקבל תל-אביב צביון דתי מלא, והשמירה על השבת בתור יום מנוחה מוחלט, הייתה תנאי בל יעבור.

המשא ומתן על סיפוח השכונות לתל־אביב, לא היה קל, ולא אחת נראה כי חלום תל־אביב הגדולה הולך ונמוג. המחלוקות בין תושבי תל־אביב, בין השכונות לבין עצמן ובין השכונות לתל-אביב התמקדו בנושאים רבים, אבל, כאמור, שאלת שמירת השבת היתה המחלוקת המהותית והקשה ביותר.

זו לא היתה הפעם הראשונה שנושא שמירת השבת כיום מנוחה היה סלע מחלוקת בתל־אביב. עוד בימים הראשונים, סמוך להקמתה של ״אחוזת בית״, התלבטו ראשי השכונה האם להנהיג בעיר חוקים דתיים. הרב הראשי של יפו באותם ימים, הרב אברהם הכהן קוק, החרים טקסים חגיגיים ורשמיים בתל-אביב בגלל אי שמירת השבת בשכונה.

 ב-1910 פרץ בוועד תל-אביב ויכוח חריף בעקבות תלונתו של הרב קוק על כי הדיליז'נס של תל־אביב נסע בין תל-אביב ליפו בשבת. באותה ישיבה סוכם שלא לחוקק חוקי שבת בתל-אביב, אך הוסכם לסגור את שער הרכבת ברחוב הרצל בשבת כדי שלא תיכנס תנועה לשכונה במהלך החג והשבת.

ואולם רק בראשית 1923 עלתה שאלת שמירת השבת בתל-אביב המאוחדת במלוא חריפותה, והיא הייתה אחת הסיבות להתמשכותו של המשא- ומתן בין תל-אביב לשכונות הסובבות. מאז הקמתה שמרה תל-אביב בדרכה שלה על יום המנוחה בלי חוק או תקנה כלשהי. כל המשרדים הרשמיים, כל העסקים וכל העבודות שבתו מפעילות בשבתות, במועדים ובחגי ישראל. ואולם עכשיו, עם האיחוד הצפוי, פרץ מאבק על החרפת שמירת השבת.

בישיבה הראשונה של ״ועד עיריית תל-אביב״ ושל באי כוח השכונות (״ועד השישים״), שהתכנסה ב-2 בפברואר 1923, הועלה עניין שמירת השבת בתל-אביב במלוא חריפותו. בסעיף השלישי של פרוטוקול אותה ישיבה נכתב: ״מצד קבוצה של שומרי שבת נכנסה בקשה לדון באותה ישיבה על דבר עניין חילול השבת והכנסת פרק בחוקת תל-אביב, שיגן על שמירת השבת ויעניש את מחלליה. אחרי שנתקבלה הצעת הנאספים בהרמת ידיים, נדחתה השאלה הזאת והוחלט שעיריית תל-אביב תבוא בדברים עם באי כוח שומרי השבת לסדר ישיבה משותפת בזמן קרוב לדון רק על השאלה הזאת״. בישיבה השלישית של העירייה ושל באי כוח השכונות, שהתקיימה כשבועיים אחר כך, חזרו נציגי השכונות על דרישתם לשמור את השבת בתל-אביב. בפרוטוקול הישיבה נכתב, כי בישיבה זאת המשיכו הנוכחים את הוויכוח על אופי הבחירות בעירייה, אבל קודם שנכנסו לסדר היום, ביקש החבר אזולאי את רשות הדיבור ודיבר נגד חילול השבת בפרהסיה ״שהולך ומתפשט בתל-אביב והשכונות באופן מבהיל. ערבים מוכרים בשבת ברחובות והיהודים קונים בגלוי לעין השמש והפקרות גדולה שוררת בכל העניין הזה.״ הוא מבקש להכניס סעיף בתוך החוקה נגד חילול השבת בפרהסיה.

נציגי השכונות לא חדלו לדרוש הכנסת סעיף השבת לחוקת העיריה, ואחדים מהם אף הודיעו רשמית, כי לא יאפשרו לבצע את האיחוד בלי הכללת הסעיף הזה. החרפת היחסים בשל שאלת השבת הובילה את ראש העיריה, מאיר דיזנגוף, לעסוק בסוגיה זו בישיבת ״הוועד הגדול של תל-אביב״ עם ועדי השכונות. דיזנגוף ניסה תחילה להתעלם מעניין זה וציין ״כי הנושא אינו מצוי על סדר היום של הישיבה״. ואולם אחד העם, שנכח בישיבה, אמר שלא ניתן להתעלם מאיום נציגי השכונות ויש לקיים דיון. וכך מתאר הפרוטוקול של אותה ישיבה את הדיון:

 ״יו״ר הישיבה מאיר דיזנגוף מסכם: עבודת אישור החוקה נגמרה, היו עוד שאלות צדדיות שאינן נוגעות ישר בשאלת הבחירות כמו למשל ענין שמירת השבת. אולם אין אנחנו פה שנתאספנו רק לשם קבלת עיקרי חוקת הבחירות, יכולים לטפל בשאלות שאינן עומדות על הפרק. על סדר היום עומדת עתה בחירת ועדה להכנת הבחירות ועל זה נדון בהמשך הישיבה. אחד העם מעיר כי בכל זאת אי אפשר לעבור בשתיקה על שאלת השבת, מפני שהיו שכונות שהודיעו בפירוש שהכנסת סעיף בדבר שמירת השבת לתוך החוקה, הוא בשבילם עיקרית ובו תלויה גם כל שאלת האיחוד לעירייה גדולה. הוא מציע אפוא להעמיד על הפרק את השאלות האלה ולדון ולהחליט עליהן. מתעורר ויכוח חם ונרגש על שאלת שמירת השבת. דיזנגוף מבאר כי אין אנו יכולים לקבל אולטימטום, שבשאלת שמירת השבת תלוי האיחוד. אזולאי מודיע בפירוש בשם נווה שלום, כי שכונה זו תיפרד מיד מעל עיריית תל-אביב, אם לא יקבלו לתוך החוקה סעיף בדבר שמירת השבת, ומודיע כי בין תושבי יפו ותל-אביב היהודים מתפשטת התמרמרות גדולה מאוד ובקרוב תעשה הפגנה גדולה נגד מחללי השבת. דיזנגוף מעמיד את השאלה אם אפשר להיכנס עתה בשאלות כאלה שלא קיבלנו עליהן שום יפוי כוח.״

הרוב החליט שלא לדון בענייני חוקי שבת ונציגי השכונות יצאו בכעס מן הישיבה:

״אזולאי מודיע בשם נוה־שלום, שחבריו אינם יכולים יותר להשתתף באסיפה ובעירייה, וכי מעתה לא ישלמו מסים ולא ייכנעו לחוקי העיריה. באי כוח נוה־שלום, מחנה יוסף, מחנה ישראל עוזבים את האולם בהמולה ורעש, ומפני הרעש עושים הפסקה לרגעים אחדים. מאיר דיזנגוף מרגיע את החברים הנשארים ומצהיר, כי לא נתקבלה פה החלטה בנוגע לעצם העניין של שמירה או חילול שבת, כי יש הרבה בין הנשארים באולם המתנגדים לחילול שבת לא פחות מאלה שיצאו, אולם עלינו עתה לדון רק על בחירת ועדת הכנת הבחירות.״

הרב קוק בצילום מ 1924

ימים אחדים לאחר פיצוץ הישיבה עם באי כוח השכונות, התכנס שוב ״הוועד הגדול״ של תל-אביב, וסעיף שישי באותה ישיבה עסק בנושא השבת. הוועד קיבל את ההחלטה הזאת: ״יום המנוחה הרשמי בשטח תל-אביב הוא יום השבת. ביום זה יהיו סגורים כל העסקים, החנויות, בתי החרושת והתעשייה, בתי המלאכה וכר. שום משא ומתן, מקח וממכר לא ייעשה ביום השבת ברחובות העיר ובשווקים על- ידי מי שהוא. יום השבת הוא כמו־כן ׳יומא דפגרא׳ בנוגע לתשלומי שטרות, מילוי תביעות, אורכות למשפטים וכו.״

לאחר חודש, ביום 11 באפריל 1923, זומנה שוב ישיבה משותפת של ״הוועד הגדול״ עם 42 באי כוח השכונות. דיזנגוף פירט לפני הנוכחים את הוויתורים שעשתה תל-אביב למען ביצוע קרוב של האיחוד: ״אי אפשר שהאיחוד ייצא אל הפועל על ידי עשיית חוזה מיוחד עם כל שכונה ושכונה. כמו־כן אי אפשר לנו פה להכניס את עניין השבת במובנו הדתי לתוך החוקה. הטיפול בשאלת השבת שייך לוועד הקהילה. אנו מצדנו קיבלנו פורמולה אזרחית ופרסמנו אותה בעיתונים. כעת צריך לגמור את כל השאלות שעוד עומדות על הפרק כי השנה הכספית כבר התחילה. אנו מוכרחים לגבות מסים ולהמשיך את החיים״.

 לאחר דבריו של דיזנגוף ביקש ד״ר חיים בוגרשוב שהדיון יימשך בדיוק מאותה נקודה שבה הופסק בישיבה הקודמת. התעורר ויכוח בעניין ההחלטה בדבר השבת, ובוגרשוב קרא הצעה שחתמו עליה 45 חברים מבאי כוח השכונות: ״בשטח עיריית תל-אביב יום המנוחה הוא יום השבת על פי דת ישראל ואסור למי שהוא להפריע את מנוחת השבת בפרהסיה בתוך גבולות העיריה. הצעה זו נכנסה בתור תנאי הסכמה מוקדמת לאיחוד כל השכונות של עירייה עברית אחת ועל הוועד שיבחר לאשר את ההסכמה הזאת בתור חוק.״

בעקבות דבריו של בוגרשוב פרץ שוב ויכוח בין הנוכחים. ד״ר מוסינזון הדגיש שזו ״הצעה יוצאת מן הגדר של העובדה והסמכות של הוועד ומכניסה אותנו לתוך מצב שלא נוכל לצאת ממנו עוד.״ הוא אמר, כי אין אנו יכולים לקבל החלטה ״על פי דיני דת ישראל״, כי אין אנו משרד הרבנות ואין אנו יכולים לחפש חוטאים בשוטרים. חוץ מזה, אמר בוגרשוב, ״אי אפשר להעמיד את שאלת האיחוד על תנאים״. דיזנגוף ניסה להסביר, כי אי אפשר בשום אופן להעמיד להצבעה את הצעת שמירת השבת כפי שקרא אותה ד״ר בוגרשוב, ולדבריו, אם המציעים עומדים על זה, הוא מוכן לסגור מיד את האסיפה, מאחר שאין הוא יכול להרשות לעצמו להעמיד להצבעה הצעה זו, שהוא רואה בה ״הרס גמור של כל העבודה שלנו מיום יסוד תל* אביב״. דיזנגוף הסביר, כי האסיפה לא התכנסה לדון בשאלות דתיות, ולא על עניינים דתיים יבוצע האיחוד. לדבריו, עיריית תל-אביב כבר הביעה את דעתה בנוגע לשאלת השבת בצורה המשביעה את רצון כל התושבים, וניתן רק לקבל את הצעת הפשרה כדלקמן: ״אחרי שבכל השכונות וגם על ידי הוועד הגדול של תל-אביב נתקבלה ההכרזה שיום המנוחה בגבולות עיריית תל- אביב הוא יום השבת, הננו מוסרים את כל הנוסחאות בין של הוועד המאוחד של השכונות ובין של הוועד הגדול של תל-אביב לעירייה שתבחר בתור חומר לעיבוד סעיף בחוקה הכללית של תל-אביב.״

קטעי עיתון מלחמת שבת

נציגי השכונות, ובעיקר באי-כוח נוה שלום, לא היו מאושרים מהפשרה, שהתקבלה ביוזמתו של דיזנגוף. יומיים לאחר אותה ישיבה, במוצאי שבת, התקיימה אסיפה כללית של תושבי נווד שלום, שבה השתתפו יותר מ־600 איש, ובעקבותיה חובר ״גילוי דעת״, בו נאמר בין השאר:

״חילול שבת בפרהסיה בשטח תל- אביב הוא כל כך נפרץ באופן גס, המרגיז מנוחת תושבי תל-אביב. שומרי שבת וגם אנשים שאינם משומרי שבת בצנעה מתאוננים מרה על הדבר הזה וכבר הגיע הדבר לידי קטטות ומהומות בחוצות תל-אביב, ורבה התלונה על ועד תל-אביב. כשבאו השכונות להתאחד עם תל-אביב, הכירו כולם שאי- אפשר להם להשאיר הנהגה כזאת ביחס לשבת גם להבא. כי מצד הדת אי אפשר להם להשתתף בעירייה, שאפשר לחלל שם שבת בפרהסיה באופן רשמי וגם מצד המעשי. הם יודעים כי התרגזות הקהל על מחללי שבת בפרהסיה הולך וגדול והדבר יביא לידי מלחמת אחים בחוצות תל-אביב ואי אפשר לתקן זה רק אם העיריה בכוח המשטרה תשגיח שלא יחללו שבת בפרהסיה בשטח העיריה. ולמטרה זו באה הדרישה מבאי כוח כל השכונות שבחוקה של העיריה, יהיה חוק המונע חילול שבת על פי דת ישראל בפרהסיה בשטח תל- אביב. ועד תל-אביב התנגד בכל תוקף להצעה זו. התנגדות זו מצד ועד תל- אביב להכיר בקדושת השבת על־פי דת ישראל, הביאה את ההכרה בלב תושבי השכונות, יש לנו פה עסק לא עם חילול שבת של איזה פרט במקרה, אלא שאלה עקרונית ממדרגה ראשונה.״

בגילוי הדעת הודיעו תושבי השכונות כי כל זמן שלא יכניסו בחוקת העיר סעיף הקובע כי ״יום המנוחה הוא יום השבת על־פי דת ישראל ואסור למי שהוא להפריע את מנוחת השבת בפרהסיה״ - לא ישתתפו בבחירות לעיריית תל-אביב. הם הודיעו כי אם לא תתקבל הצעתם, הם ישתדלו להקים עירייה מיוחדת, ולא - יבקשו להסתפח לעיריית יפו.

גילוי הדעת של תושבי נוה שלום הביא את ראש עיריית תל-אביב, מאיר דיזנגוף, לנסות ולמצוא מוצא מן הסבך בעזרתו של הרב הראשי לארץ ישראל הרב אברהם הכהן קוק, שהיה בעבר רבה של העיר יפו.

דיווח על פגישתו עם הרב קוק מסר דיזנגוף במהלך ישיבה יוצאת מן הכלל, שקיים ״הוועד הפועל של תל-אביב״ ב-21 באפריל 1923. דיזנגוף אמר שבפגישה נכחו גם באי כוח שכונת נוה שלום, והרב קוק הציע שתתקיים ישיבה משותפת נוספת של באי כוח השכונות ושל נציגי תל-אביב בנוכחותו, כדי שיהיה אפשר לבוא לידי פשרה בנוגע לנוסח הסעיף בדבר שמירת השבת. דיזנגוף הציע בישיבה לקרוא כבר למחרת היום בחמש אחר הצהריים לישיבת ״הוועד הפועל״. אולם הודעתו גררה ויכוחים בין החברים, והתברר כי רובם אינם מוכנים להסכים לשינויים כלשהם במה שהוחלט עד עתה בשאלת השבת, וכן שאין אפשרות לכנס עוד ישיבות משותפות. ״אין החברים מסכי-מים להחלטה שתעשה ישיבת הוועד- הפועל בנוכחות הרב קוק, אלא מסכימים בדרך כלל שמעתה לא נטה הצידה לשום שאלות אחרות ונעמוד רק על ההוצאה אל הפועל של הבחירות״, נאמר בסיכום הישיבה.

משבר השבת נמשך גם בתום ישיבה נוספת של ״הוועד הגדול״ של עיריית תל-אביב כעבור יומיים. לקראת אותה ישיבה התברר כי הרב קוק הציע נוסחה האומרת: ״בכל שטח תל-אביב, בתור עירייה עברית בארץ-ישראל, יש לקדושת השבת הדתית גם תוקף חוקי אזרחי במה שנוגע לפרהסיה וציבוריות״.

הצעתו של הרב קוק גררה ויכוח בישיבה והרוב התנגדו לה. את הדיון סיכם ראש העיריה, מאיר דיזנגוף, שאמר: ״אין לפנינו דרך אחרת מאשר לעמוד על החלטותינו הקודמות בעניין השבת, ובנוגע לעניין הבחירות מתברר שיהיה יותר מקום אם נדחה את זמן הבחירות קצת, כדי לתת זמן לתושבים שתתקרר דעתם בנוגע לכל השאלות שהתעוררו מסביב לבחירות.״ דיזנגוף ביקש גם להצביע על הצעת החלטה שאמרה: ״אחרי שבאו חברים מבאי כוח נוה-צדק ועוררו עוד הפעם את שאלת שמירת השבת נוסחת הרב קוק, דן הוועד הגדול בשאלה זו, ומצא שאין אפשרות אחרת מאשר לעמוד על החלטותיו הקודמות, שאין לעירייה יפוי כח וסמכות להיכנס בשאלות של דת ודין ועל כן מסירים את השאלה הזאת מעל הסדר.״ ברוב גדול של 11 בעד ו-4 קולות נגד התקבלה החלטה זו.

בעתון ״הארץ״, שדיווח על אותה ישיבה, מצוי נוסח החלטה שונה מעט מהחלטת ״הוועד הפועל״, כפי שכלול בפרוטוקול הישיבה, וכך נכתב בדיווח שהופיע בעיתון: ״הוועד הגדול, שנבחר באסיפה הכללית של תל-אביב לשם הנהלה אזרחית ובלי שתהיה לו סמכות להיזקק לשאלות דתיות, מחליט גם הפעם להישאר בגבול ההחלטות הקודמות ביחס לשאלה זו, אולם מתוך שיש כבר נוסחאות אחדות בדבר קביעת פורמולה חלקית לעניין שמירת השבת בתל-אביב, מתוך שהוחלט עד עתה באספות המשותפות למסור את כל העניין לעירייה העתידה בתור חומר לעריכת סעיף בחוקה, נמסור ברצון לעירייה העתידה בין שאר ההצעות, גם את הצעתו של הרב קוק.״

להצעתו של דיזנגוף לדחות את הבחירות כדי ״שהדעות יתקררו״, הייתה מידה של הצלחה. המשא ומתן נמשך ולאחר פתרון המחלוקת בעניין השבת, מציאת פשרה בנושא בעלות הרכוש הציבורי והסכמה על סעיפים אחרים בחוקת תל-אביב המאוחדת, נסללה הדרך לאיחוד שלם בין תל-אביב לשכונותיה. ב־13 באוגוסט 1923 הצטרפה נוה צדק, הראשונה מן השכונות, לתל-אביב, זמן קצר אחריה הצטרפה גם נווה שלום. לעומת זאת, הודיעה שכונת נוה שאנן כי החליטה להסתפח לעיריית יפו.

"מלחמות השבת" בעיר שבו וחזרו מידי כמה שנים. מחלקות עמוקה פרצה עשור מאוחר יותר. כשבקיץ 1933, לפני 83, עם תחילתה על העלייה החמישית מקרב יהודי גרמניה, פרסמה עיריית תל אביב מודעה מס' 36 שקראה  “נגד חלול שבת בפרהסיא” בחתימת ראש העיר מאיר דיזנגוף. הייתה זו פנייה “לצבור התושבים, והחדשים מקרוב באו – שרבים מהם אינם יודעים אולי את מנהגי העיר הזאת"... דיזנגוף דרש “לנהוג כבוד בשבת… גם בלי שוטר ונוגש”. לא רק נהגי “האבטובוסים הצבוריים”, אלא גם “בעלי האבטומובילים הפרטיים ואפני-הנוע”, נתבקשו שלא לנסוע בעיר בשבת, וגם הנהגים הלא-יהודים נדרשו שלא לעבור ליד בתי הכנסת בשעת התפילה. בעלי החנויות ובתי השעשועים נדרשו גם כן לסגור את עסקיהם, ואילו המסעדות ובתי הקפה היו יכולים להגיע להסדר פתיחה בשבת עם העירייה והרבנות הראשית. “שמרו על השבת והיא תשמור עלינו!” חתם דיזנגוף. המודעה העירונית גררה גל של תגובות חריפות, היו גם מהומות ואף עצורים, אך בסופו של דבר נרגעו הרוחות.

גם בראשית שנות ה-80 סערה תל אביב, לאחר שראש העירייה החדש והנמרץ שלמה, שלמה להט צ'יצ', החליט יחד עם ממלא מקומו, והאחראי על החינוך והתרבות העירונית, סגן ראש העירייה דאז יצחק ארצי (האבא של שלמה) לפתוח את בתי הקולנוע בערבי שישי ולאחר מכן גם את התיאטראות. שוב החלה מהומה גדולה, הפגנות והפגנות שכנגד. כל שחקני התיאטרון התייצבו אז להפגנה גדולה על מדרגות תיאטרון הקאמרי, באותם ימים בפינת פרישמן ודיזנגוף והמשבר הגיעה לפתחה של הכנסת. החרדים כרגיל איימו לפרוש מהקואליציה השברירה של מנחם בגין, אך לאחר מספר שבועות גם משבר זה נסתיים והעובדה נוצרה. תל אביב נפתחה  לתרבות בערבי שבת והשאר היסטוריה.

כך, ככל הנראה גם המהומה הנוכחית תחלוף ואולי גם תל אביב תזכה סוף כל סוף לראשית הדרך של תחבורה ציבורית בשבת.

תגובות / סה"כ 0 תגובות הוספת תגובה

הכנס עכשיו
צא וטייל איתנו ברחבי ישראל

מאשר/ת לקבל מידע ועדכונים מאתר התיירות של אילן שחורי

מאיר דיזנגוף - השריף של תל אביב - מאמר ב סגולה מאת אילן שחורי


ראשיתו של גדוד מכבי האש בתל אביב / אילן שחורי

xxx xxxxx xxx
IF_FORGET_JERUSALEM2
IF_FORGET_JERUSALEM2