סיור חג נמולד האורתודוקסי ביפו - 6 בינואר 2017
חג המולד האורתודוקסי – 7 בינואר
בלילה שבין ה-6 ל 7 בינואר חוגג העולם היווני אורתודוכסי , חג זה שונה במספר מנהגים מחג המולד הנוצרי קתולי הנחוג בלילה שבין ה-24 ל 25 בדצמבר
ביום זה מוביל אילן שחורי סיור מיוחד ביפו בסימן ולכבוד חג המולד האורתודכסי. בסיור זה יובא סיפורם של הכנסיות השונות שהגיעו ליפו במחצית המאה ה-19 ותפסו שטחים מדרום לעיר העתיקה. נבקר בעץ האשוח המרכז המוצב ביפו לרגל חג המולד ומקנה לעיר אווירה של עיר אירופית נוצרית ונסיים את הסיור בהשתלבות בתהלוכה המרכזית המסותרתית של הצופים היוונים אורתודכסי ביפו. תהלוכה, ססגונית צבעונית מלווה במוסיקה, זיקוקי דינור וחגיגה גדולה הסיור יחד עם האירוע, יסתיים בעצרת המרכזית בחצר הכננסייה סנט ג'ורג' הכנסייה היוונית אורתודוכסית הסמוכה לרחוב יפת ביפו.
משך הסיור כשעתיים . מסלול הסיור עשוי להשתנות לפי המצב בשטח. והוא יתקיים במספר של מינימום משתתפים לפחות.
למאמר רקע לקראת הסיור מאת אילן שחורי ניתן לקרוא על ידי לחיצה בלינק הזה
חג המולד נחוג ב-25 בדצמבר בכנסייה הקתולית, בכנסיות הפרוטסטנטיות ובכנסייה היוונית-אורתודוקסית. לעומת זאת, בכנסייה הקופטית, וברוב העדות האורתודוקסיות (למעט היוונית) (הכנסייה האורתודוקסית של ירושלים, הכנסייה הפרבוסלבית הרוסית, הכנסייה הפרבוסלבית הסרבית, הכנסייה האורתודוקסית המקדונית, והכנסייה האורתודוקסית הגאורגית) מציינים את החג ב-7 בינואר.
שוני זה נובע מכך שרוב הכנסיות המזרחיות לא קיבלו את הלוח הגרגוריאני, ולפיכך הן מציינות את חג המולד על-פי הלוח היוליאני הישן. הכנסייה היוונית-אורתודוקסית אימצה לוח שנה משלה הדומה מאוד ללוח הגרגוריאני, ולפיכך זוהי הכנסייה המזרחית היחידה החוגגת את חג המולד ב-25 בדצמבר, ביחד עם הכנסיות המערביות. בין שנת 1900 לשנת 2099 יש פער של 13 ימים בין הלוח הגרגוריאני ללוח היוליאני.
הארמנים חוגגים את חג המולד ב-6 בינואר על פי הלוח היוליאני, שהוא למעשה ה-19 בינואר. זה היה מועדו של החג בכל הכנסיות לפני המאה ה-4 לספירה, והוא מצוין כיום בכנסיות אחרות (בייחוד בכנסייה הקתולית) כ"חג ההתגלות".
הכנסיות האורתודוקסיות קיימות נכון להיום במקומות הבאים: קושטא, אלכסנדריה, אנטיוכיה, ירושלים, רוסיה, גאורגיה, סרביה, מקדוניה, בולגריה, ארמניה, מולדובה, אוקראינה, בלארוס, רומניה, קפריסין, יוון, אלבניה, טורקיה, פולין, צ'כיה, פינלנד, אסטוניה, אתיופיה.
אנשי הכנסייה האורתודוקסית (להוציא את יוון), חוגגים את אותם חגים מרכזיים של הנוצרים הקתולים כמו חג המולד וחג הפסחא אך בניגוד אל הנוצרים הקתולים האורתודוקסים מציינים אותו בתאריכים שונים על פי הלוח היוליאני כך שבפועל חג המולד האורתודוקסי נחגג ב-7 בינואר, בניגוד לחג המולד הקתולי שנחגג ב-25 בדצמבר.
הקהילה האורתודוקסית מאמינה בשילוש הקדוש, דהיינו שהאל הוא אחד בשלוש פנים (hypostases). האל האב הנצחי הוא מקור האלוהות, וממנו נובעים הבן (ישו) ורוח הקודש, שגם הם נצחיים כמו האב. השילוש הוא שלוש צורות אלוהיות נפרדות שאינן מתערבבות ואינן חופפות, אך כולן נובעות ומרכיבות את המהות האלוהית.
הכנסייה האורתודוקסית רואה את עצמה כממשיכתה של המסורת הנוצרית כפי שנוסדה בידי ישו והשליחים ונמסרה מדור לדור במסורת הקדושה. הכנסייה האורתודוקסית רואה בכתבי הקודש הנוצריים את המקור החשוב ביותר למסורת זו, שכן לשיטתה, הם נכתבו בהשראת רוח הקודש. עם זאת, היא גורסת כי אין להסתמך על כתבי הקודש הנוצריים לבדם, וכי הדרך היחידה להבינם כהלכה היא לאור מסורת הפירושים הנוצרית. מקורות נוספים למסורת הם החלטותיהן של וועידות אקומניות וכתביהם של אבות הנצרות.
בשונה מהקתולים, האורתודוקסים דוחים את הדוגמות על צדקתו ועליונותו של האפיפיור על פני שאר הנוצרים; כמו כן הם דוחים את הדוגמה על כור המצרף.
הנצרות האורתודוקסית, או הנצרות האורתודוקסית המזרחית, היא קהילה של כנסיות נוצריות אוטוקפאליות (עצמאיות) המתבססת על מסורות נוצריות שהתפתחו בביזנטיון, בניגוד לנצרות הקתולית, אשר מתבססת על מסורות שהתפתחו באימפריה הרומית המערבית. השפעתה גדולה במזרח אירופה ובארצות המזרח התיכון, אך ישנן גם קהילות במערב אירופה. מרכזה ההיסטורי הוא העיר קונסטנטינופול, היא איסטנבול של היום.
בנצרות האורתודוקסית מושם דגש רב יותר מן הנצרות הקתולית על הפן המיסטי והטקסי של הפולחן הנוצרי. השם "אורתודוקסי" פירושו "הדרך הנכונה", והוא מכוון לטענת הכנסייה האורתודוקסית לכך, שהיא הקהילה הקרובה ביותר למסורות הנוצריות המקוריות של ישו והשליחים. ראשי הכנסיות האורתודוקסיות (9 פטריארכים, 2 ארכיבישופים ו-3 מטרופוליטנים) כפופים לשלטון האזרחי במדינות בהן הם יושבים (סוג של קיסרופאפיזם).
ראשית ימי הכנסייה: האמונה הנוצרית התפשטה במהירות בזכות פאולוס, פטרוס ויתר השליחים, וקהילות גדולות של נוצרים קמו באגן הים התיכון, ובמיוחד בערים המרכזיות רומא, אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים (מאוחר יותר מחוזות כנסייתיים אלה, יחד עם קונסטנטינופוליס, יצרו את הפנטארכיה). עד מהרה, על אף התנגדות קיסרי האימפריה הרומית, הדת החדשה התבססה, התפתחה ויצרה לעצמה מערכות מנהליות מקומיות.
קרנה של הנצרות החלה לעלות בשנת 313, עת פרסם הקיסר קונסטנטינוס את צו מילאנו, אשר קבע כי רדיפת הנוצרים בכל רחבי האימפריה הרומית היא אסורה. כמה שנים לאחר מכן, ב-325, כונסה ביוזמת קונסטנטינוס ועידת ניקיאה, אשר קבעה את עיקרי האמונה הנוצרית. אך עם התרחבות מספר המאמינים בנצרות נוצרית באו גם מחלוקות: מספר רבי מעלה בכנסייה הטיפו לגרסאות שונות מהמקובל של התאולוגיה הנוצרית. גישות אלה, אשר נדחו על ידי הקהילה הנוצרית בוועידות אקומניות אחרי ניקיאה, הוגדרו כמינויות דתית.
אחרי ועידת ניקיאה. בשנת 431 כונסה ועידת אפסוס, אשר קבעה כי אין להפריד יתר על המידה בין מהויותיו האלוהית והאנושית של ישו, ולכן אמו מריה הבתולה היא יולדת האל. מתוך קביעה זו צמחה גישה שגרסה כי לא זו בלבד ששתי המהויות של ישו התאחדו בגופו, אלא גם במהותן; גישה זו נודעה בשם "מונופיזיטיות", אף שחסידיה מעדיפים את השם "מיאפיזיטיות" (משום שמונופיזיטיות היא גישה קיצונית יותר). גישה זו גונתה בשנת 451 בוועידת כלקדון, וקביעה זו גרמה לפילוג חמור בקהילה הנוצרית: הקהילה האוריינטלית פרשה מהכנסייה, והמחוזות הכנסייתיים של אלכסנדריה ואנטיוכיה חלוקים מאז ועד היום בשאלה זו, ולכל סיעה מערכת כנסייתית משלה.
התנצרות העמים הסלאביים: במהלך המאות ה-9 וה-10, הנצרות האורתודוקסית שלחה מיסיונרים אל העמים הסלאביים אשר התיישבו ברחבי אירופה המזרחית. בעקבות בקשתו של מלך המוראבים רוסטיסלאב קירילוס ומתודיוס המציאו את האלפבית הקירילי ותרגמו את התנ"ך למה שהפך לסלאבית כנסייתית עתיקה. לאחר שנתקלו בעוינות מצד מיסיונרים קתולים מהקיסרות הפרנקית, עברו קירילוס ומתודיוס ותלמידיהם לעמים אחרים: כך, מתודיוס הטביל לנצרות את הסרבים, ותלמידיו תרגמו את כתבי הקודש לבולגרית לבקשת המלך הבולגרי אשר חפץ בצמצום ההשפעה היוונית בממלכתו. מאוחר יותר, בשנת 988 מיסיונרים מביזנטיון שבאו לקייב ביוזמת הנסיך ולדימיר הטבילו לנצרות את הסלאבים המזרחיים, אבות הרוסים, האוקראינים והבלארוסים של היום.
הפילוג הגדול: החל מתקופה מסוימת החל צל של פילוג בין המזרח למערב לרחף מעל לנצרות. הסיבות לכך היו הן תאולוגיות - הכנסייה האורתודוקסית טענה כי הקתולים סילפו את הקרדו על ידי הוספת פסוקית ומהבן (filioque), והן פוליטיות - הקתולים טענו כי לבישוף של רומא, הלא הוא האפיפיור, עליונות על שאר הפטריארכים, ולכך ההייררכים האורתודוקסים לא הסכימו. על חילוקי דעות אלה נוספו הבדלי מנהג, לשון ותרבות ועלבונות מן העבר - למשל, בוועידת קוויניסקסט הקהילה המזרחית ניסתה לכפות את מנהגיה על הקהילה המערבית. המתח בין המזרח למערב הגיעו לשיאו בשנת 870, כאשר הקהילה המזרחית והמערבית כמעט ונפרדו שנית מהסיבות הנזכרות לעיל במהלך ועידת קונסנטינופוליס הרביעית, שהעילה המיידית לכינוסה הייתה ויכוח על כס פטריארך קונסטנטינופוליס. ציון דרך נוסף בפילוג קרה בשנת 1054 עת הכריזו מנהיגים נוצרים משני המחנות נידוי אלה על אלה. ניסיונות לאחות את הקרע לא צלחו, ולאחר מסע הצלב הרביעי (1204) שבו הצלבנים הקתולים בזזו את קונסטנטינופוליס ופירקו את הקיסרות הביזנטית הדבר הפך לבלתי-אפשרי.
תקופת הרנסאנס והעת החדשה. בשנת 1453 העות'מאנים כבשו את קונסטנטינופוליס, השריד האחרון של האימפריה הביזנטית, וכעבור זמן לא רב כבשו גם את סרביה האורתודוקסיות (יוון ובולגריה נכבשו עוד קודם לכן); השלטון העות'מאני היה סובלני כלפי הכנסייה האורתודוקסית. בעקבות נפילת קונסטנטינופוליס, מוסקבה (בראשות הנסיך איוואן השלישי) הכריזה על עצמה כעל יורשתה הרוחנית והתרבותית של העיר, וכונתה "רומא השלישית".
הקהילה האורתודוקסית מאמינה בשילוש הקדוש, דהיינו שהאל הוא אחד בשלוש פנים (hypostases). האל האב הנצחי הוא מקור האלוהות, וממנו נובעים הבן (ישו) ורוח הקודש, שגם הם נצחיים כמו האב. השילוש הוא שלוש צורות אלוהיות נפרדות שאינן מתערבבות ואינן חופפות, אך כולן נובעות ומרכיבות את המהות האלוהית.
הכריסטולוגיה שבה מחזיקה הקהילה האורתודוקסית היא דיופיזיטיות, דהיינו שישו, שהוא התגלמות בן האלוהים בגוף אדם, מורכב משתי מהויות, אלוהית ואנושית. כמו כן, האורתודוקסים מאמינים בדיותליטיות, כלומר בקביעה שלישו היו שני רצונות נפרדים, אלוהי ואנושי, אשר תמיד נמצאו בהסכמה מלאה. בניגוד לקתולים, מאמינים האורתודוקסים כי רוח הקודש נובעת מהאל האב, בלי קשר לבן (ראו פסוקית ומהבן (filioque)).
גם אמו של ישו, מריה הבתולה, זוכה לכבוד רב בכנסייה האורתודוקסית, שכן דרכה ובאמצעותה נולדה התגלמותו הארצית של ישו. כיוון שהתגלמות זו היא הן אלוהית והן אנושית, נקראת מרים לעתים בשם "תאוטוקוס" (יולדת האל). בנוסף לכך, בכנסייה האורתודוקסית מכבדים (אך לא עובדים) את הקדושים, שהם אישים נוצריים שבהגותם או במעשיהם מהווים דוגמה ומופת לשאר המאמינים.
הקהילה האורתודוקסית המזרחית כוללת בתוכה 14 כנסיות אוטוקפאליות (עצמאיות), שחלקן כוללות בתוכן כנסיות אוטונומיות, ואלו הן: בראשות פטריארכים: הכנסייה האורתודוקסית של קונסטנטינופוליס, שתחתיה נמצאת הכנסייה האורתודוקסית הפינית; הכנסייה האורתודוקסית האסטונית; הכנסייה האורתודוקסית של אלכסנדריה; הכנסייה האורתודוקסית של אנטיוכיה; הכנסייה האורתודוקסית של ירושלים, שתחתיה נמצאת הכנסייה האורתודוקסית שבסיני; הכנסייה הרוסית (הנקראת גם "פרבוסלבית"), שתחתיה נמצאות הכנסייה האורתודוקסית הלטבית; הכנסייה האורתודוקסית המולדבית; הכנסייה הסרבית; הכנסייה הרומנית, שתחתיה נמצאת הכנסייה הבסרבית; הכנסייה הבולגרית; הכנסייה הגאורגית; בראשות ארכיבישופים: הכנסייה הקפריסאית; הכנסייה היוונית; הכנסייה הפולנית האורתודוקסית; הכנסייה האלבנית; הכנסייה הצ'כוסלובקית האורתודוקסית.
בראש כל כנסייה אוטוקפאלית עומד פטריארך או ארכיבישוף, ותחתיו פועל כנס (סינוד) של בישופים מהכנסייה הזו. בנוסף לכך, הקהילה האורתודוקסית יכולה להחליט ולזמן ועידה אקומנית - כנס של בישופים מכל הקהילה, לשם קבלת החלטות שתחייבנה את כל הכנסיות בה. לפטריארך של קונסטנטינופוליס, אף שהוא נחשב למכובד מבין ראשי הכנסיות ונקרא "הפטריארך האקומני" אין עליונות על ראשי הכנסיות האחרים, בניגוד לאפיפיור של הכנסייה הקתולית, הנחשב לראש הקהילה הקתולית כולה הן בתואר והן בפועל.
גאורגיוס הקדוש (בין 275 ל-281 – 23 באפריל 303) הוא קדוש נוצרי הנחשב לקדוש החשוב ביותר בנצרות האורותודוקסית. גאורגיוס הוא הקדוש הפטרון של מספר ארצות: אנגליה, אתיופיה, גאורגיה, מונטנגרו וליטא וכן של מספר ערים, בהן מוסקבה, גנואה ובמברג. החל מן המאה ה-12 הופצו אגדות, לפיהן הציל גאורגיוס נערה מידי דרקון תוך הריגתו של הדרקון.
הזמינו את ספרו החדש של אילן שחורי תל אביב שלי
ניתן לשלם ישירות בביט - 129 שקלים. משלוח בדואר רשום + 45 שקלים. נייד לתשלום 052-7747748.
ראו גם דפים ללדוגמה מהספר. לחצו כאן