האם ארתור ג'יימס בלפור באמת היה אחד התומכים  הגדולים בדיוני ממשלת בריטניה למתן ההצהרה, שלימים נשאה את שמו? קצת על האיש, ההצהרה והרחוב עם כניסה לשנת ה-100 לאירוע החשוב

מאת אילן שחורי

 כמה מכם יודעים היכן נמצא כיכר ב' בנובמבר בתל-אביב? ואיזה מאורע הוא מציין?  הידעתם כי, השם כיכר מוגרבי אינו שם רשמי למרות שמופיע במפות תל אביב?

ובכן כיכר מוגרבי, היא כיכר ב' בנובמבר והתאריך הוא כמובן 2 בנובמבר, מועד הצהרת בלפור 2.11.1917, שבימים אלה  יימלאו להצהרה 100 שנים. מאיר דיזנגוף והעיר תל אביב היו כה נרגשים מההצהרה ואחר שתל אביב קיבלה מהבריטים מעמד משפטי נפרד "טאון שיפ" במאי 1921, אזי ביקש דיזנגוף לקרוא בעיר המתפתחת רחוב על שמו של בלפור והרחוב הוכרז ב-2 באוקטובר 1922, במלאת חמש שנים להצהרה.

כיכר ב בנובמבר בתל אביב הידועה יותר ככיכר מוגרבי

שלוש שנים מאוחר יותר, ב26 במרס 1925 הגיע הלורד  בלפור לתל אביב והתקבל ממש כמלך על ידי המוני תושבי תל אביב. חיים ויצמן ליווה אותו והוא קיים ביקור ממלכתי בכל האתרים החשובים בתל אביב וכמובן הרבה להצטלם עם דיזנגוף וחבריו. חלק מהתמונות הפכו לגלויות. בלפור  קיבל באותה הזדמנות "אזרחות כבוד" תל אביבית, השתתף עם 600 מוזמנים בקבלת פנים בגימנסיה הרצליה, משם הגיע לפינת רוטשילד ובלפור לחנוכה הרשמית של הרחוב על שמו   בערב הוצגה לכבודו האופרה של גולינקין בראינוע עדן וכולם התרגשו שבסוף ההופעה התזמורת נגנה את "התקווה" וההמנון האנגלי.

 לורד בלפור בפתיחת הביקור בתל אביב חונך את הרחוב הנושא את שמו. כאן בפינת בלפור עם רוטשילד ליד ביתו ומשרדו של האדריכל ברלין

למחרת, ב-27 במרץ, ביקר הלורד בלפור במפעלים הגדולים של תל אביב: תחילה בתחנת החשמל שהקים פנחס רוטנברג, ואח"כ בבית החרושת ללבנים "סיליקט", בבית חרושת לבקוביץ לעורות ובמפעל המשי  של דלפינר. לסיום ביקורו נערכה ארוחת צהריים חגיגית בקזינו גלי אביב שעל חוף הים. לאחר ביקורו בתל אביב נסע בלפור לירושלים, שם השתתף בטכס חנוכת האוניברסיטה העברית

ב-25 למרס 1925, התקיים הביקור ההיסטורי שלארתור ג'יימס בלפור בתל אביב וברחבי ארץ ישראל. הלורד בלפור הגיע לארץ ישראל לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית שעל הר הצופים בירושלים ב-1 באפריל 1925 והוא הקדים אירוע זה  בכמה ימים  כדי לקיים סיור ברחבי ארץ ישראל. בלפור התקבל בין היהודים כמלך המושיע. הצהרת בלפור שפורסמה במכתב לברון רוטשילד 8 שנים מוקדם יותר, הייתה ניצחון עצום לציונות ופתחה את דרך למימוש הרצון להקמתה של מדינת היהודים.

 ההצהרה כזכור ניתנה בצורת מסמך מודפס, שנחתם בחתימת ידו של לורד ארתור ג'יימס בלפור ונמסר ללורד ליונל וולטר רוטשילד על מנת שיועבר להסתדרות הציונית.  בהצהרה נאמר: לורד רוטשילד היקר, לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת". אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית. בכבוד רב, ארתור ג'יימס בלפור.

עיתון העם שהופיע בקרב יהדות רוסיה בסוף 1917 ובישר על הצהרת בלפור

 לראשונה בעת החדשה הצהירה מעצמה מרכזית בעולם, באופן רשמי, כי היא מכירה ביהודים כלאום ורואה אפשרות ממשית להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

 עם זאת, פרוטוקולים שנחשפו בשנים האחרונות מדיונים סגורים של ממשלת בריטניה ב 1917 ומחקרים חדשים ומעודכנים שפורסמו באחרונה ונוספים העתידים להתפרסם בחודשים הקרובים, מבהירים ומוכיחים כי הלורד ג'יימס בלפור היה דווקא מהבולטים בקרב מתנגדי החלטת הקבינט הבריטי מסוף אוקטובר 1917, שקבע את מדיניותה החדשה של בריטניה בארץ ישראל ובמזרח התיכון בשלהי המלחמה ושהובילה למתן ההצהרה. מעניין איזה כותרת יישאו החגיגות הגדולות שיתקיימו קרוב לוודאי בעוד כשנתיים במלאת 100 שנים למתן ההצהרה. אך ספק אם באותה תקופה, היו מנהיגי הציונות מודעים לעמדתו  האופוזיציונית של בלפור בממשלה הבריטית.  ועובדה היא שפחות מ-5 שנים למתן ההצעה, ב-בספטמבר 1922 הזדרזה עיריית תל אביב בראשותו של מאיר דיזנגוף, וקראה רחוב מרכזי בעיר המתפתחת על שמו בחייו.  כמה ימים לאחר מכן ב-5 באוקטובר 1922 שלח דיזנגוף לבלפור מכתב אישי  המבשר לו על הכבוד הגדול שנפל בחלקו.

מכתבו של מאיר דיזנגוף ללורד בלפור מ-5 באוקטובר 1922 המבשר לו על החלטת העירייה לקרוא רחוב על שמו בת"א

 תפקידו של ארתור ג'יימס בלפור כשר החוץ בממשלת אנגליה, בא לאחר שורה של תפקידים בכירים בצמרת המפלגה השמרנית האנגלית ובשלטון הבריטי.  הזינוק בקריירה הפוליטית של בלפור  היה לאחר שבגיל 30 הוא מונה לשמש כמזכירו האישי של דודו, הלורד סולסברי, אחד האישים הפוליטיים החשובים בבריטניה שכיהן כראש ממשלת בריטניה בראשית המאה ה-20 . אז גם מינה את בלפור כשר הבריאות ולאחר מכן כשר האחראי על סקוטלנד.  בהמשך מונה בלפור לשמש גם כשר האוצר וכמנהיג הפרלמנט. ב 1902 עם פרישתו של סולסברי מראשות הממשלה, הוא הומלץ על ידו לכהונת ראש הממשלה ואכן בלפור זכה בתפקיד כנציג המפלגה השמרנית, אולם לאחר שלוש שנים נפלה ממשלתו.

תכנית ביקורו של הלורד בתל אביב

 כוחו של בלפור, כמנהיג היוצא של השמרנים, היה רב גם מחוץ להגה השלטון שבאותה עת היה בידי המפלגה הליברלית. מאוחר יותר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הצטרפה המפלגה השמרנית לקואליציה של הרברט הנרי אסקווית ראש המפלגה הליברלית וב-1916 זכה בלפור לתפוס את מקומו של וינסטון צ'רצ'יל כשר הימייה. לאחר התפטרותו של אסקווית, לאור פיצולה של המפלגה הליבראלית, מונה לתפקיד ראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג', שחבר לשמרנים והקים עימה מעין ממשלת אחדות בתקופת המלחמה. במצב עניינים זה, מונה בלפור איש המפלגה היריבה, לשמש כשר החוץ בממשלה הבריטית, ללא חברות בכירה בקבינט.

כרטיס הכניסה לקבלת הפנים ללורד בלפור בגימנסיה הרצליה

 כבר כמה עשרות שנים קיימת מחלוקת בין החוקרים מה היא הסיבה האמיתית להחלטת ממשלת בריטניה שהובילה למתן הצהרת בלפור. האם ההצהרה אכן ניתנה בלחצה של התנועה הציונית ובראש ובראשונה בעקבות סדרת פעולות שביצע חיים ויצמן?, או שההצהרה, שנבעה מהחלטת הממשלה הבריטית, התקבלה מתוך מניעים בריטים פנימיים לחלוטין, השייכים לאסטרטגיה האימפריאלית המתחדשת בעקבות ותוך כדי מלחמת העולם הראשונה.

"הצהרת בלפור", שער של חוברת גלויות מצויירות בהוצאת בן דוב, ירושלים 1918

 אחד החוקרים הבולטים שהתייחס כבר בראשית שנות ה-60 למניעי הקבינט הבריטי היה לאונרד שטיין בספרו מסד למדינת ישראל: תולדותיה של הצהרת בלפור, שיצא לאור בהוצאת שוקן ב-1962. שטיין החזיק בתזה הקובעת כי ההצהרה נבעה בעיקרה מתוך לחצם של הציונים ומאמציו הגדולים של חיים ויצמן, גישה שהייתה מקובלת במחקר שנים לאחר מכן, אך קמו לה מתנגדים רבים. הבולט היה פרופ' מאיר ורטה, פרופסור להיסטוריה של ארץ ישראל באוניברסיטה העברית, שקבע במחצית השנייה של שנות ה-60 שלא החוגים הציונים הם היו אלו שמשכו את בריטניה להכרזה על הצהרת בלפור, למרות שהם היטיבו לנצל את המצב שנוצר. 

הודעה על אסיפת עם בחיפה ביום מתן הצהרת בלפור 1918

 ורטה אף סבר כי האיש המרכזי מאחורי הצהרת בלפור היה סר מארק סייקס,  דיפלומט בריטי שייצג את בריטניה במשא ומתן שהביא לחתימת הסכם סייקס-פיקו. אנטי ציוני בראשית דרכו בעיקר עד לראשית   מלחמת העולם הראשונה, אך לאחר מכן הפך את עורו, אולי מתוך ידידות להרברט סמואל והפך לתומך גדול של התנועה הציונית והצהרת בלפור.

ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף מברך את הלורד בלפור מעל בימת הכבוד בגימנסיה הרצליה

 אז היכן נמצאת האמת. האם קבינט המלחמה הבריטי החליט להוביל להצהרת בלפור מתוך שיקולים אסטרטגיים כלל אימפריאליים כמו בדרך זו להתנגד ולטרפד את  הסכם סייקס פיקו? אותו הסכם מדיני סודי בין צרפת ובין בריטניה שנחתם ב-16 במאי 1916 על ידי נציגי שתי הממשלות: מארק סייקס, נציג משרד החוץ הבריטי, ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו, נציג משרד החוץ הצרפתי. מטרת ההסכם הייתה כזכור לקבוע את אזורי השליטה של שתי המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. או שמא סיבות בריטיות כבדות משקל אחרות עמדו מאחורי ההחלטה.

חגיגה בעקבות הצהרת בלפור ברחוב אלנבי בתל אביב 1918

 תזה  מרתקת על הנסיבות בהחלטת הקבינט הבריטי שהובילה למתן הצהרת בלפור, כלולה במחקרו החדשני של פרופ' דני גוטוויין, פרופ' בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. במאמר העתיד לראות אור בקרוב בכתב העת "ישראל", כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל - היסטוריה, תרבות, חברה בעריכתו של ד"ר מאיר חזן, היוצא לאור, על ידי "המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן"  בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

מעט על הכלול במאמרו שיצא לאור ,הציג לפני מספר חודשים, פרופ' דני גוטוויין, בפני חברי הפורום המנדטורי בראשותו של פרופ' מוטי גולני שהתכנס באוניברסיטת ת"א.  פרופ' גוטוויין סבור, כי המניע להצהרה לא נבע משיקולים ציוניים, אלא מאינטרסים בריטיים ברורים, הנוגעים למחלוקת שהייתה בקרב חברי הממשלה הבריטית באשר לגורלה של האימפריה העות'מנית בתום המלחמה. בין המבקשים לשמר את האימפריה, כמו למשל ארתור ג'יימס בלפור, ( גם תומאס וודרו וילסון, הנשיא ה-28 של ארה"ב  תמך בגישה זו),לבין אלו שדרשו את פירוקה וחלוקתה.

שער הכבוד שהוצב לכבודו של הלורד בלפור ברחוב אלנבי בתל אביב

 לדידו של גוטוויין, לויד ג'ורג' ראש הממשלה הבריטית שעמד בראש המצדדים בחלוקתה של האימפריה העות'מנית הוביל את הקבינט לקבלת עמדתו בין היתר באמצעות החלטת הקבינט שהובילה לפרסום ההצהרה. מדיניות שבסופו של דבר נאלץ גם בלפור לתמוך בה ולשלוח את המכתב המפורסם. פרופ' גוטוויין במחקרו אינו שוכח גם את תרומתו של פרופ' חיים ויצמן למהלך, אך מציג זאת כפעילות   שנסמכה על האווירה שנוצרה בקרב חברי הקבינט והיותו של חיים ויצמן פעיל פוליטי, בעל אינטרס בריטי קודם כל, לו חשובה הפוליטיקה הבריטית ורק במקום השני היותו מנהיג ציוני.

ההוראה של דיזנגוף למרדכי גולינקין, מנהל האופרה להתכונן לנגן באירוע את התקווה וההימנון הבריטי

אז מדוע בכל זאת  רבים רואים כיום בבלפור האיש מאחורי ההכרזה וכאיש שפעל לקבלתה ואף זכה לתודות ולכתרים רבים בישוב היהודי? זאת חרף העובדה שבלפור היה בעצם בין המתנגדים הבולטים למדיניות החדשה ולהכרזה האמורה בדיוני הקבינט הבריטי. או אולי זכה בלפור ב"גלורי" בגלל שבסופו של דבר אימץ בלפור את עמדת ראש ממשלתו לויד ג'ורג' (כפי שצריך להיות)  ובעיקר אולי, כך גם סבור פרופ' גדעון ביגר מאוניברסיטת תל אביב, לאור פעילותו האוהדת  והנמרצת לתנועה הציונית במהלך ועידת השלום בוורסאי.

 אותה  ועידה בינלאומית שאורגנה על ידי המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, לשם חתימת חוזי שלום ביניהן ובין המדינות המובסות. הוועידה נפתחה בפריז ב-18 בינואר 1919, ונמשכה, עם הפסקות אחדות, עד 20 בינואר 1920. דיוני הוועדה אודות עתידה של ארץ ישראל (העות'מאנית לשעבר), בה היה שותף גם בלפור, הם  אלו שהניחו את הבסיס למנדט הבריטי העתידי על הארץ.

 על ההצהרה שתישא את שמו אמר בלפור ברבות הימים: "בסיכומו של חשבון היה זה, בהשקיפי לאחור, הדבר הראוי ביותר שעשיתי בחיי"...

 לסרטון קצר על ביקורו של הלורד בלפור בתל אביב  ב-25 במרס 1925,לחצו כאן