100 שנות צופיות עברית בתל אביב

בדיוק בימים אלה של סוף אלול, לפני מאה שנה, נכנסה בבניין גימנסיה הרצליה בתל אביב, הוועידה הראשונה של הסתדרות הצופים העבריים וקבעה את כללי ההתנהלות, הארגון והחינוך של התנועה ופתח את הפתח למהפכה בנוער הארצ-ישראלי של אותם ימים ולהקמתה של מאות שבטי צופים בארץ ישראל. סיפורם הדרמטי של ראשית שבטי הצופים בתל אביב. קהילת הצופים, גוש צופים קשישים, צופי הגימנסיה, עדת הצופים הדתיים וכמובן שבט דיזנגוף

גלויה נדירה מראשית שנות ה-20 מציגה את פעילות הצופים בתל אביב

מאת אילן שחורי

בימים אלו, מציינים בתל אביב, 100 שנה לצופיות העברית הרשמית ולהקמתה של "קהילת הצופים העבריים" הראשונה. השנים הראשונות בגיבוש הצופיות העברית בתל אביב בפרט ובארץ ישראל בכלל, היו רצופות מחלוקות ומאבקי כוחות, רובם הגדול בשל אישיותם של המנהיגים ורצונם בריכוז כח רב. דרך ארוכה ופתלתלה עברה על תנועת הצופיות העברית עד אשר השכילה להתארגן ולהתמסד, לאחר שנות העיצוב הקשות במהלך שנות העשרים וראשית השלושים של המאה הקודמת.

מיסוד הצופיות העברית בתל אביב, החלה בדיוק 20 שנה לאחר הקמת גדוד הצופים הראשון בעולם, על ידי לוטננט-גנרל, קצין מצבא האימפריה הבריטי, בשם באדן פאול, שביקר לא מעט את הנוקשות הצבאית הבריטית בפעילותיה במלחת הבורים. מלחמת הבורים ,או בשמה האחר, המלחמה האנגלו-בורית הייתה שורה של עימותים צבאיים, שנערכו בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, בין האימפריה הבריטית לבין הרפובליקות העצמאיות שהקימו המתיישבים הבורים בדרום אפריקה, מצפון למושבת הכף הבריטית – הרפובליקה הדרום אפריקאית ומדינת אורנג' החופשית.

באדן פאול. קצין וג'נטלמן הקים את תנועת הצופים

מתוך ביקורתו על הקשיחות הצבאית הבריטית, הקים באדן פאול, ב-1899, במהלך מלחמת הבורים, גדוד נערים, להגנה מהתקפות שהגיעו מאפקינג עיר הבירה של "הפרוטקטורט של בצ'ואנלנד" (שמה הקודם של בוצוואנה מהתקופה הקולוניאלית). באדן פאול הכתיב לנערים אלה כללי התנהגות שמאוחר יותר הפכו רובם לעקרונות הצופיות בשם "עזרים לצופיות". זמן קצר לאחר מכן, פרסם באדן פאול בצורה רשמית את "שיטת הצופיות" שלו, שבאה לידי ביטוי בספר רב מכר שפרסם בשם "צופיות לצעירים".  עם תום מלחמת הבורים וחזרתו לאנגליה, החליט באדן פאול  ב-1907, להקים גדוד צופים בפרבר הלונדוני קריסטל פאלאס, ב-1910,אז התבקש פאול על ידי מלך אנגליה ג'ורג' החמישי, שרק ירש באותה שנה את כיסאו, להתמסר לתפקידו כראש הצופים. וב-1912 הוכרה הסתדרות הצופים האנגלית כחוק בצ'ארטר מלכותי.

הצופים מצדיעים לנציב העליון  הרברט סמואל בצאתו ב-1922 מבית הוועד של ת"א בשדרות רוטשילד

ספרו של באדן פאול, "צופיות לצעירים" הפך לרב מכר עולמי ,ובנוסף למסעותיו והרצאותיו של הגנרל, החלו באנגליה וברחבי אירופה להתארגן גדודים של צופים. ב-1911 יצאה לאור התרגום הפולני של "צופיות לצעירים" ועד מהרה התארגנו גם בפולין ובגליציה גדודים של צופים פולנים. רובם הגדול היו סגורים ליהודים. בזמן זה פנייה למורה להתעמלות יהודי בשם אריה כרוך וזה נטל על עצמו המשימה להקים גדודי נוער עבריים, ברוח הצופיות של באדן פאול, מקרב אגודת "דרור". ב 1912 ניהל אריה כרוך בלבוב  קורס לצופיות לראשי קבוצות מגליציה וב-1914 נוסדה תנועה חדשה בשם "השומר" שגם לה היו גדודי צופים לא מעטים. בתום מלחמת העולם הראשונה עשה אריה כרוך את דרכו לארץ ישראל. הגיע לחיפה והשתלב ב-1920, כמורה להתעמלות בבית הספר הריאלי בחיפה, לשם החליט לייבא את ניסיונו הרב בנושא הצופיות.

קהילת הצופים בצריף הראשון שלהם בראשית שנות העשרים

תנועת הנוער הארץ ישראלית הוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהשפעת תנועות הנוער הציוניות באירופה החל מ 1910, אך כאן, אלו צמחו והתגבשו בדרך שונה, חילונית באופייה ותוך זיקה לאהבת הציונות ואהבת הארץ. למעשה גישושים להקמת תנועת הצופים בארץ ישראל בסגנונו של באדן פאול, החלו עוד בשלהי התקופה העות'מנית. ב-1916, תוך כדי המלחמה באירופה הגיעה לשליטים העות'מנית בארץ ישראל הנחיה מקושטא לבצע אצלנו את הצעדים הראשונים לכך. אולם המלחמה שהגיעה לשערי ארץ ישראל ב 1917 הביאה לביטול התוכנית. במהלך תקופת מלחמת העולם הראשונה, פעלו בתל אביב ובכמה איזורים אחרים בארץ, מספר קבוצות שעסקו בפיתוח הגוף ובטיולים בארץ ישראל. כך למשל פעלה כבר ב-1916, ב"גימנסיה הרצליה" בתל אביב "אגודה להתעמלות" שעסקה בפעילות נערים עד לתקופת הגירוש התורכי במרץ 1917.  באותם שנים פעלה גם בחיפה, "אגודת המשוטטים" ביזמתו של המורה פנחס כהן מבית הספר הריאלי וחבריה היו רבים מתלמידיו.

עם תום מלחמת העולם הראשונה, נעשה ניסיון לאחד כוחות בקרב ארגוני פיתוח הגוף וההתעמלות. בחולהמועד פסח תרע"ט, 17.4.1919, התקיימה בתל אביב אסיפה מייסדת, בה נטלו חלק כמה אגודות לפיתוח הגוף והתעמלות  כמו המכבי הצעיר, אגודת הרצליה מת"א, ואגודת המשוטטים מחיפה. באותה אסיפה הוחלט לייסד הסתדרות ארצית שתאמץ לעצמה את שיטת ה"סקאוטינג", שהחלה להתרקם באירופה מאז 1907. הם אלו שחידשו את השם Scout  לצופה אותו אימצו מספר יחזקאל. באותו כינוס  הדמות הדומיננטית שפעלה היה המורה צבי אריה נשרי (אורלוב). נשרי היה ממייסדי החינוך העברי בארץ ישראל והמורה הראשון לספורט של הגימנסיה העברית הרצליה, שתרגם לעברית את חוקת הכדורגל וחידש מילים עבריות רבות מתחום הספורט. בכינוס היסוד של תנועת הצופים. נבחר נשרי לראש התנועה ותארו הרשמי היה "מנהיג ראשי". הסתדרות הצופים הפכה להיות עם כך, תנועת הנוער העברית הראשונה שקמה בארץ ישראל.

האסיפה המייסדת של גדוד הצופים הקשישים, צילום קבוצתי ליד ביתו של סוסקין (התמונה באדיבות מקסים ליברמן, מסופו הפרטי, שאביו רב החובל בניימין ליברמן היה ממייסדי צופי ים קשישים)

חמישה חודשים לאחר מכן, באלול תרע"ט (1919), נתכנסה בבניין גימנסיה הרצליה, הוועידה הראשונה של הסתדרות הצופים, שדנה בנושאי האירגון והחינוך של התנועה. גם נוסחו התאמות לכללים אותם הגה באדן פאול והותאמו לצופיות העברית. בכללי הצופיות האנגלית של פאול נאמר לדוגמה כי "הצופה יהיה נאמן למלכו, לארצו, למדריכו, להוריו, למעבידו ולכפופים לו"... לעומת זאת בנוסח שהתקבל בועידה העברית תוקן הסעיף, הותאם וכך נאמר: הצופה נאמן לעמו, לארצו ולשפתו"...

התמונה באדיבות מקסים ליברמן, מסופו הפרטי, שאביו רב החובל בניימין ליברמן היה ממייסדי צופי ים קשישים

בראשית דרכם של הצופים בתל אביב, אלה לא נקראו שבטים, אלא קהילות. כך באה לעולם בשלהי 1919 וראשית 1920 התארגנות ראשונים של מספר "קהילות", כלומר קבוצות בתל אביב שהחלו לפעול בעקבות הצופים באירופה והיו מתכנסים לפעילויותיהם בכמה מקומות פנויים ברחבי תל אביב הקטנה, בעיקר בחולות. מקומות שהיום מהווים את מרכז תל אביב. כמו למשל מגרש פנוי רחוב אלנבי פינת יהודה הלוי, שעליו עמד לימים בית הועד הפועל ולאחר מכן בניין "הסנה", או ברחוב אחד העם, סמוך לבית הבימה של היום. מאוחר יותר קיבלו חברי קהילת הצופים "צריף" מט ליפול בשדרות רוטשילד, בערך פינת חשמונאים של היום.  אביו של אחד הפעילים יעקב גרנובסקי תרם שנה לאחר מכן להקמתו של צריף חדש. לימים טענו ראשוני חברי "קהילת הצופים" כי מצריף זה, הם נתנו את השם לרחוב החשמונאים, על שם גדוד הצופים שלהם בקהילה. שם שאומץ לאחר מכן על ידי עיריית תל אביב ונקבע כשם הקבוע של הרחוב. ב-1925, לאחר שהקהילה כבר מנתה כמה עשרות חברים, קיבלו חבריה, צריף חדש סמוך לשם בפינת הרחובות מלצ'ט וחשמונאים והוא נחנך בטקס מרשים וגם קיבל את השם "הצריף הירוק" מושג מיתולוגי בקרב חברי קהילת הצופים במשך שנים רבות. מאוחר יותר נבנה במקום הצריף הירוק מבנה בטון גדול ששימש את חברי התנועה שנים רבות.

גדוד צופים קשישים, הגדוד הוקם כמסווה לפעולות מחתרת ולאחר מכן עברו להגנה - 1928. (התמונה באדיבות מקסים ליברמן, מסופו הפרטי, שאביו רב החובל בניימין ליברמן היה ממייסדי צופי ים קשישים)

מראשית שנות העשרים, עמד מאחורי הפעילות של חברי קהילת הצופים המורה צבי נשרי. לחברי "קהילת הצופים", לא נמצא באותם ימים מוסד שיפרוס עליהם את חסותו, וצבי נשרי נאלץ להמשיך בדרך של מתן עצמאות מירבית לראשי הגדודים. הללו משכו איש איש לעברו הוא, אגב מריבות, התפטרויות ומשברים בלתי-פוסקים. נשרי אסף סביבו כמה עוזרים כמו למשל חיים קלר, אלכסנדר מרגלית, לאה גיחון, שסייעו לו ככל שיכלו. ב-1922 הצליח נשרי לקבץ את רוב קהילות הצופים בתל אביב לקבוצה אחת, אך המריבות והוויכוחים לא פסקו ולקראת מחצית שנות העשרים הרים נשרי ידיים והתפטר.

 תהלוכת  מחאה צופית ברחובות תל אביב במהלך שנות ה-40

עוד לפני הסתלקותו של צבי נשרי, קיבלה "קהילת הצופים" בתל-אביב חיזוק ממשי, בדמותו של איש החינוך יעקב שפירא. שפירא עלה לארץ ישראל מפולין ב-1925 ועד מהרה השתלב בין אנשי "קהילת הצופים. הוא היה כבר בעל נסיון בחינוך נוער ושימש ראש קן השומר הצעיר בסלונים (פולין). שפירא נחשב כאיש חינוך נמרץ וקפדן.  יעקב שפירא הצליח לאחד את השברים מקרב חברי "קהילת הצופים" והפך ראש גדוד וחבר הנהגת צופי תל אביב. לא כולם אהבו את שיטות פעילותו ודרך החינוכית הקפדנית בה פעל, אך התוצאה דיברה בעד עצמה. שנתיים מאוחר יותר ב-1927, כבר קיבל יעקב שפירא את תפקיד המנהיג המקומי של צופי תל-אביב וארגן את כל הגדודים בעיר בקהילת הצופים החדשה.

תהלוכת צופי ים ברחובות העיר תל אביב - 1930 (התמונה באדיבות מקסים ליברמן, מסופו הפרטי, שאביו רב החובל בניימין ליברמן היה ממייסדי צופי ים קשישים).

חברי "קהילת הצופים" נחשבו ל"ילד הרע" של הסתדרות הצופים. הבעיות הפנימיות אצלם וגם הקשר עם גופי הצופים האחרים היה בעייתי משהו. רוב החברים ב"קהילה" היו בני שכבות עממיות מתל אביב חלקם ממשפחות מחוסרי עבודה וקשיי יום. מצבם ומעמדם של חברי "קהילת הצופים" החמיר ב-1928 עם הקמת ארגון צופים חדש בתל אביב, אריסטוקרטים, בעיקר בני עשירים, סנובים, מכובדים, ובעיקר מקושרים. "גוש הצופים הקשישים". המונח "קהילה" התייחס אותה תקופה לכלל היחידות הצופיות, במקום ישוב מסוים. המונח שבט לא היה מקובל באותם ימים.

מייסדי תנועת הצופים בתל-אביב (מימין לשמאל) חי יששכרוב, אשר לויצקי, צבי נשרי, אברהם פקטורי, דוד בירנבוים והרצל בן-ארי. 

מייסדו של גוש צופים קשישים היה יעקב קורלנד, איש החוגים האזרחיים, ואליו הצטרפו הצופה הוותיק דוד אלמגור והצעיר יעקב גולדין. בראשונה הייתה כוונה להקים, במסגרת קהילת הצופים הקיימת, גוש חברים מבוגרים, שישמש גם עתודה לארגון ה'הגנה' המחתרתי. אלא שבגלל אי-הבנות וחוסר התאמה בין שני האישים - קורלנד ושפירא - לא נסתייע הדבר, וגוש הצופים הקשישים הוקם כיחידה נפרדת בתל-אביב. בגוף זה הושם דגש חזק ביותר על הסממנים החיצוניים של הצופיות - תלבושת, סמלים, מסדרים וגינוני טקס - ופחות על ויכוחים אידיאולוגיים. גוש צופים קשישים, הוקם בשיטה האנגלית, הבאדן פאולית המובהקת.

צילום תעודת הצופה המקורית של כותב מאמר זה בעת שהיה  בכיתה ז' בשבט דיזנגוף בתל אביב.  מטרות התנועה

המטרה העיקרית הייתה, להכין קאדר של צעירים שיוטלו עליהם אתגרים לאומיים. בעיקר בין צעירים בני 14 ויותר  שכבר היו מסופחים להגנה. שתי חטיבות היו בגוש - צופי היבשה וצופי הים. צופי ים החלו למעשה עוד מוקדם יותר סמוך לירקון, כבר סביבות 1921, אך החלו לפעול בצורה מאורגנת, רק שחברו לגוש צופים קשישים כחטיבה נפרדת. כמו הקהילה, פעל הגוש בלי חסות מוסדית, אך עקב הקשרים הטובים של ראשיו ב'הגנה', הכסף זרם ,בעיקר מבני משפחות העשירים והמשפחות הוותיקות בעיר המתפתחת. אנשי גוש צופים קשישים זכו לתמיכה וסיוע רב גם מצד עיריית תל אביב. גורמים בכירים בעירייה סייעו בפעילות חברי הגוש ובעיקר תמך בהם תמך באותם ימים ה"איש החזק" בעיריית תל אביב, ישראל רוקח, בנו של שמעון רוקח מייסד נווה צדק, שהיה יד ימינו של מאיר דיזנגוף. הקשר הטוב לעירייה, הביא זמן קצר לאחר הקמתם את העירייה להקצות לחברי גוש צופים קשישים, שטח נאה סמוך למגדל המים ברחוב מאז"ה לפעילותיהם. שם גם נקבע מרכז הפעילות והמועדון של גוש צופים קשישים. יצחק קורלנד היה מפקד הגוש, בניימין נייאר (נאור) ויחזקאל סחרוב פיקדו על צופי היבשה, ודוד אלמגור פיקד על צופי הים.

התמונה באדיבות מקסים ליברמן, מסופו הפרטי, שאביו רב החובל בניימין ליברמן היה ממייסדי צופי ים קשישים

החטיבה הימית של גוש צופים קשישים, התפתחה במהירות. החברים הצליחו לרכוש סירות וציוד רב ולימים מילאו צופי הים בסירותיהם תפקיד נכבד בהורדת מעפילים מן הספינות שהביאה "ההגנה" באופן בלתי לגאלי. הבריטים היו בודקים מידי פעם אם הפעילות בגדוד אכן צופית והתוצאות היו לשביעות רצונם. גדוד הים הצופי הרבה בהפלגות לאורך חופי הארץ, כדי להרגיל את הבריטים  שפעילותם היא אמנם צופית טהורה. ליד צריף צופי ים הקשישים הקימו תורן גבוה מאד ובראשו פנס אדום, כשהיו מדליקים את הפנס, הצוותים שהפליגו ידעו לא לחזור לחוף היות והבריטים באזור  ועלולים לתפוס את הנשק שמוסתר בסירה. צופי הים התאמנו בירקון ואחר כך גם בים והקימו צריף על שפת הירקון. באחת הסירות שרכשו הפליגו לחיפה ועכו ובראשית שנות השלושים הגיעו בשתי סירות לביירות ולפורט סעיד.

מידות הצופה מתוך תעודת הצופה הוותיקה של כותב שורות אלו

תשע שנים לאחר מכן, ב-1937  החליטו חברי חטיבת צופי הים בגוש צופים קשישים להיפרד והם החליטו להקים "קהילה" נפרדת ואזי בחרו לעצמם את השם "זבולון". איש הים מנחם סלע נבחר לעמוד בראש אירגון צופי הים החדש. יחד עם זאת הוקמה באותה שנה הנהגה כללית משותפת לקהילת הצופים ולגוש הצופים הקשישים.

דיווח ב"דבר" מ 1937 על ביקור קבוצת צופים מאנגליה בתל אביב

בין הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב לגמנסיה הריאלית בחיפה היה דמיון רב באותם שנים בעיקר באשר לתכניות החינוך השונות ולפעילות התלמידים. לא כך היה הדבר באשר לפעילותם של הצופים בעבריים. כאמור את "אגודת המשוטטים החיפנית" יסד כבר ב-1916 המורה לטבע פנחס כהן מקרב תלמידי בית הספר הריאלי, אך רק  תשע שנים מאוחר יותר נוסד שבט הצופים הרשמי. ב-1925 הוקם בחיפה שבט הצופים "משוטטי הכרמל" בהנהגת אריה כרוך, לימים ראש הצופים העבריים וראש הצופים לאחר הקמת המדינה. הפעילות בחיפה בהנהגתו של כרוך, בחסות בית הספר הריאלי בעידודו של המנהל ד"ר ארתור בירם. למרות הפעילות בגימנסיה הרצליה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ערש הצופיות של תל אביב לאחר המלחמה, לא הייתה יד מכוונת בקרב התלמידים. תחילה פעלו בחסותו של צבי נשרי והנהלת הגימנסיה, כך הסתבר, לא תמכה בלב שם בצופיות. כל זאת עד החלטתו של המורה למתימטיקה, לימים מנהל הגימנסיה, ברוך בן יהודה לקחת העניינים לידיים.

כינוס שבט דיזנגוף  ב-1940 באתר הראשון של התנועה בחולות היכל התרבות

ברוך בן יהודה יזם בסופו של דבר ב-1935, בגימנסיה הרצליה את "צופי הגימנסיה", תחילה כגוף נפרד וללא קשר לתנועת הצופים הארצית. שנתיים מאוחר יותר הזמין בן יהודה את יעקב שפירא להנהיג את צופי הגימנסיה ועורר בכך מהומה לא קטנה לאחר ששפירא היה מזוהה עד אז עם "קהילת הצופים" הוותיקה". אך לאחר מחלוקת גדולה נרגעו הרוחות ושפירא הנהיג את צופי הגימנסיה כהרגלו בידו הרמה. ברוך בן יהודה הוגדר אז כראש השבט ויעקב שפירא כמדריכו הראשי. צופי הגימנסיה ניסחו באותם שנים חוקה משלהם ובמוקד היה בין היתר הנחלת תולדות הציונות. רק ב-1945 הושג הסכם להצטרפות "צופי הגימנסיה" להסתדרות הארצית של הצופים וגם זאת לאחר הסכם על מספר תנאים.

למרות המאבקים בתל אביב, התרחבה הצופיות בעיר ב 1939 כבר היו בתל אביב 5 שבטים ובהם 1800 חברים, יותר מכפלים ממניין הצופים בארץ כולה, רק 4 שנים קודם לכן. באותם שנים הצטרפו לצופי תל אביב גם הצופים הדתיים. ב-1929 יזמה כבר המורה לאה גיחון-מרגלית אירגון צופי לבנות דתיות, בעיקר מבית ספרה הדתי "תלפיות"ב-1930 אוחדו כמה ארגוני צופים, כמו למשל "צופי ציון" שהקים ד"ר דושקין שהיו קשורים לבתי הספר הדתיים בעיר כמו "תחכמוני", שם עודדו התלמידים על ידי מנהל המוסד ד"ר מהרשק לפעילות צופית, והוא אף העמיד לרשותם צריף בחצר בית הספר. בל"ג בעומר 1930, תר"צ הוכרז על אירגון הצופים הדתיים העבריים בשמם החדש "זרובבל", לאחר מכן שונה שם האירגון ל"עדת הצופים". המורה אשר ריבלין נבחר לעמוד בראש הארגון והוא הנהיגו  43 שנה עד פטירתו ב-1973. הצופים השניים שינו במקצת את נוסח שבועת הצופה. הדיברה הראשונה היתה "הצופה נאמן לה' ולתורתו, לעמו, לארצו ולשפתו", הדברה השנייה הייתה: "הצופה עומד על משמר היהדות". חברי "עדת הצופים", פעלו בראשית שנות ה-30 בשני מוקדים עיקריים. בתחילה בצריף ברחוב ביל"ו ולאחר מכן בחצר בית הספר "תחכמוני" ברחוב יהודה הלוי.

אך הזינוק הגדול בצופיות התל אביבית היה התרחש בסוף שנות ה-30, עם הקמת "שבט דיזנגוף" על שמו של ראש העירייה מאיר דיזנגוף שהלך לעולמו בספטמבר 1936. האחראי לזינוק הגדול בצופיות התל אביבית היה יעקב הלוי. הלוי עלה לארץ ישראל ב-1935. הוא היה בצעירותו ראש גדוד ב"שומר הצעיר" בעיר הולדתו קלחיש בפולין. ב 1935 הגיע  לארץ ישראל כמזכיר משלחת פולין למכביה השנייה, מתוך כוונה להישאר כאן. יעקב הלוי התקבל כמורה להתעמלות בגימנסיה והיה מדריך בולט ב"צופי הגימנסיה".. בסוף 1935 הוזמן על ידי עיריית תל אביב להקים בתל אביב מועדוני חינוך משלים ליד בתי הספר העממיים, מטעם מחלקת החינוך העירונית. יעקב הלוי, הגיע מהר מאוד למסקנה כילמסגרת החוגים והמועדונים העירוניים יש להוסיף תכנית פעילות של צופים במבנה של תנועת נוער. ממש כפי שהיה ב"צופי הגימנסיה". הלוי התחיל לגבש את תוכניתו ב-4 בתי ספר בעיר: "הכרמל", "אחד העם", "ביאליק" ו"תל נורדוי", ולאחר מכן מכן גם "בלפור". יחד עם מנהלי בית הספר והמורים הוא בחר מתוכם תלמידים מצטיינים בולטים כמדריכים מקרב שכבת כיתות ז'.  בסוף 1937 כבר היו כ-250 ילד וילדה מן המועדונים המאורגנים ביחידות הצופים של הלוי.

1956 - מסדר הפרידה של שבט דיזנגוף ממקום התכנסות התנועה בכיכר מלכי ישראל, לפני שהחלו העבודות על הקמת בניין עיריית תל אביב ומעבר השבט ל"קריית מאיר" 

בראש מחלקת החינוך של עיריית תל אביב, עמד באותם ימים יצחק אלתרמן ( אביו של נתן אלתרמן) שעודד ותמך בפעילות של יעקב הלוי. הפעיל השפעתו לפיתוח צופיות עירונית בית ספרית וביקש לארגן את כל שבטי העיר תחת פיקוח מחלקתו. בחנוכה תרצ"ט (1938) התקיים מפקד חגיגי של כל שבטי הצופים שהוקמו על ידי יעקב הלוי, ובאותו מעמד הוחלט על ייסוד שבט הצופים על שם מאיר דיזנגוף שנפטר כשנתיים קודם לכן. בטקס החגיגי והרשמי השתתפו גם ראש העירייה ישראל רוקח והמזכיר יהודה נדיבי. יצחק  אלתרמן מונה לראש צופי "שבט דיזנגוף" ובפסח 1939 מנו 4 השבטים ליד בית הספר ביאליק, אחד העם, לוינסקי ויסוד המעלה כ-450 חברים. מותו ללא עת, זמן קצר לאחר מכן, של יצחק אלתרמן הביא לפגיעה בצמיחת הצופיות התל אביבית וגם לחידוש המאבק החריף בין כל גורמי הצופיות בעיר העברית הראשונה. יעקב הלוי הוכרז כמנהיג השבט החדש וממשיכיו של יצחק אלתרמן, ד"ר אליהו רוזנבאום (מרוז) וד"ר שאול לוין, המשיכו במדיניות הסיוע לצופים וגם ישראל רוקח תמך בכל מעודו.   בסוף  1939 הסכים יהודה נדיבי לעמוד בראש ההנהגה המקומית של צופי תל אביב וישראל רוקח קיבל מינוי של נשיא כבוד של צופי העיר.

משמר של קהילת הצופים בתל אביב ליד קברו של אחד העם, בתום טקס ההלוויה, ינואר 1927

בשנות ה-40 המוקדמות התחוללה התפתחות אדירה בשבט דיזנגוף תוך שנים ספורות מנו השבטים כ- 2000 חברים ושבט דיזנגוף הפך לגדול והתוסס בתל-אביב. העירייה העמידה לרשות הצופים מבתי הספר שטח ליד השקמים, במקום בו עומד כיום היכל התרבות, והם הקימו עליו את הצריף המרכזי לשבט דיזנגוף. נוצרה גם שכבת מתבגרים משותפת. אך הצעירים נותרו עדיין לעוד מספר שנים מחולקים לפי בתי הספר. גרעין ראשון  של צופי "שבט דיזנגוף", יצא להכשרה בפלמ"ח ב 1943 והקים אחר כך את קבוצת הצופים ב'.  מאז גרעיני הפלמ"ח ואחר כך, עם קום המדינה לנח"ל.

מתוך תעודת הצופיות של כותב מאמר זה 

יעקב הלוי פרש משבט דיזנגוף, עקב חילוקי דעות קשים ב 1944, ואחריו מונה לראש השבט המורה חיים קלר, מי שהיה ראש שבט אחד העם. כך קרה שהצופים מגדוד "אחד העם" הפך לחלק המרכזי בשבט דיזנגוף. לפיכך תחילת פעילות השבט היתה בצריף בבית הספר אחד העם . כאמור, אלו עברו לאחר מכן לשטח היכל התרבות.

צופי ים - שנת 1926 (התמונה באדיבות מקסים ליברמן, מסופו הפרטי, שאביו רב החובל בניימין ליברמן היה ממייסדי צופי ים קשישים)

כאשר הופקע השטח הראשון לפעילות להתחלת ההכנות להקמת היכל התרבות במחצית 1946, התחוללה גם פעילות אירגונית וכל שבטי בתי ספר אורגנו תחת קורת גג אחת.  המקום החדש שהקצתה עיריית תל אביב לפעילות שבט דיזנגוף היה בחולות במקום שנקרא לאחר מכן "כיכר מלכי ישראל", אך לאחר קום המדינה, שעה שהוחלט כי במקום יוקם הבניין החדש של עיריית תל אביב, נדד השטח למתחם של הבקו"ם הראשון של צבא ההגנה לישראל, בשטח קריית מאיר, מקום בו ניצב כיום "חניון גולדה" וחלק מבית המשפט". בסוף ה-70 עם פיתוח האזור, הועברה פעילות שבט דיזנגוף לגבעת ההסתדרות בצפון הישן של תל אביב, ברחוב רמז 7, בסמוך למשכן החדש של גימנסיה הרצליה, שם פועל השבט עד היום.

לאחר קום המדינה אוחדו כל צופי תל אביב תחת המסגרת העירונית והצופיות התל אביבית המשיכה להתפתח. כיום בספטמבר 2019, פועלים בתל אביב 21 שבטי צופי וחברים בהם כ-12,000 חניכים.

***

מאמר זה התבסס על מסמכים וחומרי ארכיון רבים. מאמרים וספרים נדירים. בין היתר:  חמדה אלון, חמישים שנות צופיות עברית בארץ-ישראל, הוצאת "עם הספר", תל-אביב תשל"ז; מ. רוטנברג ומ. נאור, תנועות נוער בישראל ובעולם, הוצאת "עמיחי" תשכ"ג-1962; סדרת עידן, תנועות הנוער 1920-1960,  הוצאת יד יצחק בן צבי, 1989; חגית קליבנסקי, התחלות בתל אביב : יוזמות חינוכיות-חברתיות בתקופת המנדט. בתוך ‫ דור לדור; קבצים לחקר ולתיעוד תולדות החינוך היהודי בישראל ובתפוצות לה (תשע) 62-96 ; האנציקלופדיה של העיר העברית הראשונה; ראשית החינוך בתל-אביב, כרמי יוגב, בתוך מי ומה בתל אביב, 1983

גילוי נאות: כותב המאמר כתלמיד בית הספר "הכרמל" בת"א, חניך ומדריך בשבט "צופי דיזנגוף", מכיתה ד' עד לקראת סוף התיכון. שבט הצופים היה אז בשטח בו ממוקם כיום "חניון גולדה" וחלק מבית המשפט.

אתם מוזמנים להגיב, להעיר ולתקן...