שלמה שבא / אילן שחורי – טקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה על בית מגוריו 12.6.2018

ראש העירייה רון חולדאי, נושא דברים בטקס הסרת הלוט משלט ההנצחה לזכרם של שלמה שבא וזהרירה חריפאי. משמאל בתם של השניים. השחקנים איה שבא שארגנה והנחתה את הטקס

ההיכרות הראשונה שלי עם שלמה שבא, הייתה לפני כמעט 40 שנה, אי שם במהלך 1979. הייתי אז תלמיד לתואר ראשון, בחוג להיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל באוניברסיטת תל-אביב וחלק מהדרישות לתואר, היה השתתפות בכמה סיורים, בהם סיורים בתל אביב.

 אני לא זוכר כמה הם היו, אבל את הסיור הראשון עם שלמה שבא בנווה צדק אני זוכר ועוד איך. זכור לי סוף אותו יום, לאחר הסיור, כל הסטודנטים מהקורס שלי, פרחו הלכו להם ואני נשארתי עם שלמה ברחובות הצרים בנווה צדק, עוד לפני שהתפרסמה והפכה למוקד תיירות.  המטרתי עליו אז שלל של שאלות והוא כמובן ענה על כולם. אז גם סיפר לי על ילדותו, שהיה בעברו "סדר בדפוס" וגם יערן בהרי יהודה, לאחר שחרורו מהצבא, טרם היותו עיתונאי.   העובדה שהייתי עיתונאי צעיר מחד, ושורש שם משפחתי היה גם שוורץ, כשם משפחתו המקורי של שלמה, אולי קירבה בנינו. זו הייתה ההיכרות האישית שלי הראשונה עם שלמה שבא.

אילן שחורי, נושא דברים בטקס הסרת הלוט

באותם ימים שלמה גם העניק לי את ספרו החשוב על  תל-אביב "הו עיר הו אם" , שיצא שנתיים שלוש קודם לכן, אחד מסדרת 40 הספרים שכתב בתולדות ארץ ישראל ותל אביב.. שלמה עבד אז גם כעיתונאי ועורך בעיתון דבר ואני התחלתי את הצעדים הראשונים שלי בעיתון "הארץ" וכבר היה לי וותק של שנה שנתיים ככתב העיתון בתל אביב. מאז לא נפרדו דרכינו. שלמה הבוגר והמנוסה כחוקר תולדות ארץ ישראל ותל אביב ואני כסטודנט וכעיתונאי סקרן ההולך בעקבותיו.

שלט ההנצחה, בביתם של בני הזוג שבא ברחוב זכריה 14 בתל-אביב

שלמה שבא עצמו,  היה גם בצעירותו כחלק מ"הבוהמה" התל-אביבית, סוף כל סוף הוא היה נשוי לכוכבת  התיאטרון זהרירה חריפאי ואולי זו היתה הסיבה, שהייתי מבקש לפגשו מידי פעם, לשיחה, תדרוך או התייעצות, היה ללא כחל וסרק, קובע איתי פגישה, דווקה ביום שישי בצהריים בשולחן הקבוע שלו בקפה "כסית" ברחוב דיזנגוף, ואני בדחילו ורחימו הייתי מגיע לפגישה וסביבו כל כוכבי  הבוהמה של  ראשית שמנות השמונים. מאוחר יותר הייתי מגיע למקומות אלה בכובע העיתונאי שבי לדוג גם כמה סקופים מהשיחות שהיו שם, ואכן היו לא מעט.

נכדיו של שלמה שבא וחבריהם שותלים בעדנית דגלים עם שמות כל ספריו של שלמה שבא

איש לא התעניין באותם ימים בהיסטוריה של תל אביב, למען האמת גם אני לא כל כך. התעניינתי יותר בעיריית תל אביב ובראש העירייה שלמה להט צ'יצ שכה אהבתי לבקר באותם ימים ועשיתי עליו אז קריירה שלמה. יום אחד, אולי שנה לאחר הסיור עם שלמה, התגלגלתי למגרש החנייה של העירייה, היכן שניצב כיום "גן העיר", ראיתי עובד עירייה ישיש זורק עשרות תיקים ומסמכים לתוך מיכל אשפה. ראיתי שבין המסמכים גם כמה תמונות ושאלתי אותו מה הדברים הללו.

הזמרים עדנה גורן ונתן סלור הנעימו את הערב משיריו של נתן אלתרמן

ד"ר אריה יודפת שהיה אז מנהל הארכיון בעירייה אמר לי, כי קיצצו לו את הארכיון מארבעה חדרים לחדר אחד ומה שלא נכנס  לחדר הוא זורק. ביקשתי ראשותו לקחת. מה שנכנס לבאגז' של המכונית נכנס ובבית נתגלה לי אוצר שלם. מסמכים היסטוריים של דיזנגוף וימי ראשית ת"א ובעיקר עיתון העירייה ההיסטורי "ידיעות עיריית תל אביב".

כמובן מיהרתי עם חלק מהחומרים לשלמה, נתתי לו מעשר והבנתי ממנו את החומר היקר שיש לי. מכאן ועד מדור היסטורי קבוע "בהארץ" על הימים הראשונים של תל אביב הקטנה הדרך הייתה קצרה, ושלמה שבא שלמעשה היה גם מתחרה שלי במוסף השבועי ב"דבר", היה לי לעזר רב. עם שלמה גם התייעצתי לאחר שיום אחד בראשית שנות ה-80, לאחר שהתחלתי לכתוב בקביעות על ימי ראשית תל-אביב, התקשרה אלי גברת ישישה וסיפרה לי בטלפון, כי שמה אחוזת בית וויס ודיזנגוף גנב מאבא שלה, אריה עקיבא וויס את תל אביב ומחק אותו מההיסטוריה העירונית. היא טענה אז שכל המומחים סירבו לשמוע אותה ואמרו כי היא נודניקית זקנה, ואולי עיתונאי צעיר יקשיב לה. שלמה המליץ לי ללכת אליה ואכן התוצאה הייתה כתבה גדולה במוסף "הארץ" ותחילת קשר שהוביל את אחוזה בית לתת לי מסמכים רבים שהפכו לאחר מכן לעבודת המוסמך שלי באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן גם לספר חלום שהפך לכרך.

בשנה שמלאו לתל אביב 75 שנה, לקראת 1984, המליץ שלמה שבא עלי, להיות יחד אתו באחת הועדות העירוניות  שהכינה את החגיגות והאירועים. שלמה שפע רעיונות וחלקם מומשו באותם חודשים.

באחד המפגשים שלנו לקראת סוף שנות ה-80, סיפר לי שלמה כי למעלה מעשור הוא עורך כתב עת ייחודי לתולדות ארץ ישראל בשם עת-מול, ושאל אם יש לי עניין לפרסם בו מידי פעם מאמרים בתולדות העיר. שלמה אז גילה לי, כי יזם את הקמת כתב העת המיוחד הזה לאחר הבין כי חסר לציבור ובעיקר  לסטודנטים וצעירים כתב עת פופולארי בתחום ההיסטוריה של ארץ ישראל.   

מסתבר כי ב 1975 מצא שלמה אוזן קשבת אצל מי שהיה באותם ימי מנכ"ל יד יצחק בן צבי, יהודה בן פורת וגם אצל ידידו  הטוב, פרופ' צבי יעבץ, שעמד בראש החוג  המיתולוגי להיסטוריה כללית ממייסדי אוניברסיטת תל אביב. זמן קצר לאחר מכן יעבץ הפגיש את שלמה שבא עם פרופ 'שלמה סימונסון, ממייסדי החוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטה,  שהיה באותם ימים רקטור האוניברסיטה, ששמח על הרעיון, הסכים לתמוך והפרויקט המיוחד הזה יצא לדרך. שלמה כמובן מונה לעורך כתב העת, שהיה קשור לנימי נפשו של שלמה ולאוניברסיטת תל-אביב למעלה מ 25 שנה, 142 גיליונות, עד שב 1999 עבר לידי יד יצחק בן צבי והוא יוצא לאור בכבוד רב עד היום.

שלמה שבא עצמו, כתב במהלך השנים בעת-מול כ-40 מאמרים בנושאים שונים מתחומי ההיסטוריה של ארץ ישראל, רבים מהם על תל-אביב. מיטב החוקרים והפרופסורים פרסמו גם הם לבקשתו של שלמה מאמרים קצרים ופופולריים של סוגיות בהתמחות ההיסטורית שלהם. גם אני הרגשתי כבוד רב שביקש ממני שלמה לכתוב את המאמר הראשון, והוא ראה אור באפריל 1989 והביא לראשונה את סיפור הקמת המשטרה העירונית בתל-אביב על ידי מאיר דיזנגוף. עוד כ-12 מאמרים שלי בסוגיות שונות הקשורות לתולדות תל אביב, פרסם שלמה בעת-מול" במהלך שנות עריכתו.

שלמה לא היה איש אקדמיה, הוא היה עיתונאי, איש הרפורטז'ות והצבע, אבל המאמרים, הכתבות, המחקרים ובעיקר הספרים הרבים שלו  בתולדות ארץ ישראל ותל-אביב, שהיו נגישים לכל, הפכו במהלך השנים, לחלק בלתי נפרד בהתהוות הסיפור ההיסטורי ציוני של  ארץ ישראל ותל אביב. שבא התגורר מילדותו ועד מותו בתל אביב ונחשב לאחד המומחים הגדולים לעיר ולתולדותיה. ובשנת 2010 הוענק לו התואר "יקיר העיר תל אביב". היותו של שלמה שבא, ראש וראשון לחוקרי תל אביב במאה השנים הראשונות לקיומה ואולי משום כך, הוא גם ראוי  להנצחה המתאימה.

ראשית השלט המכובד הזה שחשפנו היום, ולאחר מכן, אולי לאחר הבחירות, אם ראש העירייה יועיל לחדש את הקמתה של ועדת השמות וההנצחה, גם בקריאת רחוב על שמו בתל אביב. שלמה ראוי לכך ויותר מזה. ללא ספק ,העיר תל אביב ראויה לרחוב על שמו. תודה רבה.

(צילומים: נגה מנהיים)