בדיוק השבוע לפני 100 שנה,  ימים אחדים לפני חג הפסח, נסתם הגולל על מאבקם של תושבי שכונת תל אביב בפאשה התורכי ופקודתו לגירושם של תושבי תל אביב מעירם יצאה את הפועל. "הגירוש הגדול של תושבי תל-אביב" אחת הטראומות הגדולות של תושבי תל אביב בשנותיה הראשונות. כך שב-28 במרס 1917 ( ה בניסן תרע"ז לפי התאריך העברי)  נאלצו. כ-7,000 איש, גברים, נשים וילדים, לצאת את תל אביב לדרכם הלא נודעת צפונה, בודדים נישאו לשמור על בתי השכונה. תקופת הגירוש ארכה כשנה וחצי, עד  הכיבוש הבריטי של יפו ובתל אביב בנובמבר 1918. ומצבם של המגורשים היה קשה ביותר. הם סבלו מרעב וממחלות, וכ- 1,500 מהם נפטרו בתקופה זו ונקברו הין היתר בבתי הקברות בכינרת, כפר סבא, פתח תקווה,. חלקם כקברים של אלמונים ללא זהות.

 מצבה סמלית, בבית הקברות טרומפלדור בת"א, לזכרם של  הנפטרים מקרב תושבי תל אביב במהלך תקופת הגירוש. 1500 איש קיפחו את חייהם ורובם קבורים בבתי קברות בערים השונות, בפתח תקווה, כפר סבא, כינרת ומקומות אחרים. המפה במצבה מציינת את בתי הקברות בהם זוהו קברים של נפטרי תל אביב, חלקם אלמונים. (צילם: אילן שחורי. 27.3.2017)

מלחמת העולם הראשונה (1917-1914) נכפתה על תושבי תל אביב ונחתה על תושבי השכונה  דווקא בשעה של זינוק גדול, פריחה וצמיחה. המלחמה קטעה את כל תוכניות הפיתוח של השכונה ועצרה לחלוטין את תהליך הבנייה בה. במהלך ארבע שנותיה לא נבנה בתל־אביב, אפילו בית אחד. וחל קיפאון מוחלט בפיתוחה של העיר הנולדת.  

כבר בימים הראשונים של אוגוסט 1914 הורגשו בתל־אביב מאורעות המלחמה. אומנם תורכיה עדיין לא הצטרפה ללוחמה, אולם מהלך חייהם של התושבים נשתנה לבלי הכר. ההשפעה הראשונה היתה בתחום הכלכלי: הכסף אזל, האשראי והמזון נפסקו, המצרכים החיוניים התייקרו מאוד והחל להסתמן מצב של חוסר עבודה חריף. על הימים ההם כותב דרויאנוב בספרו: "כל יום חרדתו מרובה משל חברו. בן רגע פסקו הקשרים בדרכי הים. האוניות חדלו לבוא. בבנקים מהומה. הבנק הגרמני הפסיק כל משא ומתן. בבנק העברי באפ״ק מבוכה. המפקידים תוקפים אותו ותובעים את פיקדונותיהם. במשך יומיים שילם רבע מיליון פרנק זהב. ביום השלישי עמד מלשלם. הממשלה הכריזה מורטוריום לחודש ימים. המלווים הפרטיים הפסיקו את עסקיהם. פסקה ההקפה. המסחר שבת. הבנק הומה ככורת דבורים מרוב אדם: צעקות, טענות, ריב ומדנים וגם בכי. כל פנים קבצו דאגה: מה יהיה?".

 הידיעה שבמוקדם או במאוחר תצטרף גם תורכיה למלחמה רק הגבירה את המתיחות והחמירה את המצב בתל־אביב וברחבי ארץ־ישראל. התושבים המבוהלים התנפלו על החנויות ורוקנו את כל מדפי המזון. החנויות נאלצו להיסגר, והמזון המועט שעוד נותר נמכר במחירים מופקעים על־ידי ספסרים זריזים. רבים מתושבי תל־אביב וארץ־ישראל, שהתפרנסו בדרך זו או אחרת מכספי תמיכה מארצות חוץ, נשארו ללא אמצעי מחיה. ביניהם היו גם תלמידי הגימנסיה העברית "הרצליה", שתשלומי הוריהם, בעיקר מרוסיה, חדלו להגיע ארצה. היו שנותרו ללא מזון לפיהם וגם אלה שנחשבו עשירים עד פרוץ המלחמה, התרוששו בן לילה , בעיקר אם הונם היה מושקע בנכסים בארצות חוץ. הסגר החופים הפך את יפו ותל־אביב לכעין עיר במצוד.

שנת תרע״ד הייתה שנת תיירות גדולה על־פי המושגים של אותם ימים, ורבים מהתיירים ועולי הרגל, שהיו בתל־אביב ובסביבה בעת פרוץ המלחמה, נתקעו באזור ורק הגבירו את המהומה. "הפועל הצעיר" מתאר היטב את האווירה באותם ימים: "מעולם לא ראתה יפו בהלה כזו. בשום מקום לא הורגש המשבר באופן כה מכאיב ועמוק כמו ביפו. בעיר זו, שבה ניתן היה לחוש את דופק החיים של הישוב החדש בימים כתיקנן, כאשר כל מקרה גדול כקטן זכה להד נרחב, שלא היה לו אח וריע בשום מקום אחר בארץ, סערה וגעשה מרגע שהוכרזה המלחמה. מאותו הרגע הגיעה המתיחות של אנשי יפו לידי מצב עצבים כמעיט חולני. מקרים שלא נודע עליהם מחוץ ליפו נראו בעיני יהודי יפו כסימני התחלת הקץ".

 שמונה ימים חלפו מפרוץ המלחמה, ובוועד תל־אביב הוחלט להקים גוף ציבורי חדש, מיוחד לימים הקשים ההם: ״הועד להקלת המשבר״ . היה זה ראש ועד תל־אביב, מאיר דיזנגוף, שיזם את הקמתו של הוועד החדש בי״ח באב תרע״ד (7.8.14). הוא החליט לקבץ יחד עסקנים שונים מכל חלקי הישוב להתייעצות באשר לדרכי הטיפול במצב. הדעה שרווחה באותם ימים היתה שה״משבר" יימשך כחודשיים שלושה בלבד, ולכן רצוי לטפל מיד בבעיות הצפויות. יעדו הראשון של הוועד היה להתגונן מפני ההתייקרות המיידית של כל מצרכי המזון ולדאוג לאספקת לחם בזול לכל דורש. בוועד היו חברים נציגי כל הארגונים וראשי העסקנים מבני הישוב החדש והישן, חילונים וחרדים, פועלים מבני תל־אביב, יפו ומושבות יהודה. בהרכב הראשון של הוועד, פרט לדיזנגוף עצמו, היו חברים אישים כמו: הרב עוזיאל, יוסף אהרנוביץ שנבחר לגזבר, יהודה לב אבוהב, דוד בלוך־בלומנפלד, שהיה באותם ימים מראשי קופת הפועלים, ח׳ דונביץ, אליעזר הופמן, מנחם שיינקין, אליהו ברלין וא׳ דוידוב גדליה וילבושביץ, י׳ זלצמן , י׳ חבס , חודרובסקי, ש׳ רובינשטין, יוסף שפרינצק, ש׳ תג׳ר, דוד סמילנסקי, יצחק שמרלינג, ד״ר חיים חיסין, בצלאל יפה, מרדכי בן הלל הכהן, אברהם לב וד״ר ארתור רופין.

מאיד דיזנגוף (במרכז), ד״ד חיים בוגדשוב (משמאל), וד״ד בךציון מוסנזון (מימיו), לאחר התעת׳מנותם, בעת ביקורם בירושלים להסיר את גזירת הגירוש של תושכי ת"א ב־1915.

פעולת הוועד התרכזה בעיקר סביב חמש ועדות־משנה: ועדה לאיסוף כסף, ועדה לקניית חיטה, ועדה לאפיית לחם, ועדה לעניני הלוואות וועדה לחיפוש מקורות עבודה. הוועדה לאיסוף כסף עסקה במתן הלוואות ללא ריבית לאנשים פרטיים ולמוסדות, והכספים בקופת הוועד הושגו על־ידי הטלת "מס הערכה" גבוה על תושבי יפו ותל־אביב העשירים, קבלת אשראי מבנק אפ״ק, והשתתפות המשרד הארצישראלי, החברה להכשרת הישוב וחברות פרטיות.

כדי להקל על המצוקה הכספית התגייסו בנק אפ״ק וועד תל־אביב והדפיסו שטרות כסף משלהם, לשימוש יומיומי בעת הקשה. בנק אפ״ק הוציא שטרות על סכומים שבין חמישה למאה פרנק, ולמעשה היו אלה כתבי התחייבות של הבנק להחזיר למחזיקים בהם את הסכום הרשום, כאשר המצב יאפשר זאת. ועד תל־אביב הוציא שטרות של כסף קטן בערכים של פרנק וחצי פרנק, כדי שהציבור יוכל להשתמש בהם לקניית מצרכי המזון הבסיסיים. כותב על כך דוד סמילנסקי בזכרונותיו: "נוסף למצוקה הכספית באה גם מצוקה ממונית, לאחר שהמטבעות הקטנות נעלמו פתאום מן השוק וערכה של הלירה התורכית היה בשפל המדרגה. אפ״ק הוציא ׳בנקנוטות׳ וועד תל־אביב הוציא שטרי ממון, שנכנסו מיד לשוק כ׳מטבע עוברת לסוחר׳ וערכם היה גבוה מן הלירה התורכית העשויה נייר. גם ערביאי העיר והכפר, היו מוכרים את תוצרתם, תמורת המחאות של ועד תל אביב, בעיקר מתוך אמון לראש הוועד דיזנגוף". במקום אחר כותב סמילנסקי: "האמון לוועד תל־אביב, היה גדול מאוד, ואפילו הפלאחים בכפרים הערבים היו מוכרים את תוצרתם תמורת הפתקאות, והיו מבכרים אותן על הבנקנוטים ועל הלירות התורכיות".

 בספטמבר 1914 הורע מצב תושבי תל־אביב וארץ־ישראל. באותו חודש ביטלה תורכיה את משטר הקפיטולאציות, אותן זכויות שניתנו לזרים באימפריה העות׳מנית, ואשר העניקו להם הגנה מפני מערכת המשפט המקומית הידועה בשחיתותה. רבים מתושבי תל־אביב, כמו נם רוב יהודי הארץ, העדיפו לשמור על נתינותם הזרה, ועתה חששו לאיום רציני עליהם. צרה אחרת היתה בואו ליפו של קיימקאם (מושל אזרחי) חדש ושמו בהא־אל־דין, איש "התורכים הצעירים", שהאמינו בהקניית אופי תורכי לאומי לתושבי האימפריה כולה כאמצעי לבלימת הידרדרותה. בהא־אל־דין ראה בציונות תנועה לאומית, השואפת לקרוע את ארץ־ישראל מהאימפריה העות׳מנית, ובעיניו כל ציוני היה בבחינת חשוד. הוא החליט לקדש מלחמה על הציונות, וכצעד ראשון הורה להסיר את השילוט העברי מן החנויות והרחובות, ואסר על הדואר לטפל במכתבים הכתובים באותיות עבריות. כבר ביומו הראשון בתפקיד, בעת דברי הברכה של החכם באשי לרגל מינויו, ציין בהא־אל־דין כי לא יאפשר ליישוב הציוני לפתח חיים עצמאיים ובייחוד רצה לשלול את האוטונומיה של השכונה העברית תל־אביב, שהקימה לדעתו "מדינה בתוך מדינה".

נאמן להצהרתו החל בהא־אל־דין לרדוף את היהודים ולהציק לתל־אביב על היותה חטיבה עברית מגובשת. תוך זמן קצר נשלל חופש הפעולה מעסקניה ובוטלה למעשה האוטונומיה של השכונה. מאמצים רבים ותשלומי כופר גבוהים נדרשו כדי להשיב מעט מאותן זכויות רבות שהשיגה לה תל־אביב מאז היווסדה. בין הגזירות של מושל זה היו הניסיון למנוע את הפצת שטרות הכסף שהוציא ועד תל־אביב, והניסיון לפגוע בראש הוועד, מאיר דיזנגוף.

 בינתיים חלפו שבועות וחודשים, והמלחמה לא תמה. חלפה גם הדחייה בת השנה לגיוס לצבא, שנתנו השלטונות התורכיים ל״מתעת׳מנים״. כזכור, בשלהי 1914 התעת׳מנו רבים שהעדיפו להישאר בארץ מאשר להגר ממנה. הובטחה להם דחייה של הגיוס בשנה, ועתה, בסוף 1915, הם נדרשו למלא את חובתם. למתגייסים ציפו תנאים קשים בגדודי העבודה, וידוע היה כי בגדודים אלה שיעור הניספים מרעב וממגיפות גבוה מאוד. עובדה זאת, וכן יחסו הקשה של השלטון ליהודים, הוציאו מלבבות רבים את הרצון לשרת בצבא התורכי. בעלי האמצעים השתחררו בתשלומי שוחד וכופר, אחרים הצטיידו ב״ויסקות", תעודות המעידות כי הם עובדים אזרחיים החיוניים למאמץ המלחמתי. גם תעודות אלו הושגו תמורת תשלומי שוחד גבוהים ושימשו אמצעי לסחיטת כספים. רבים אחרים, שלא היה בידם לשלם, נמלטו וירדו למחתרת, ומושל יפו היה נוהג לשלוח שוטרים ואנשי צבא לחפש את המסתתרים בשכונת תל־אביב. הראשונים שהחליטו להתגייס לצבא התורכי היו תלמידי הכיתות הגבוהות בגימנסיה "הרצליה", שיצאו לבית־הספר לקצינים באיסטנבול. על כך נכתב בספר הגימנסיה:

"ארכת השנה שנתנה למתעתמנים החדשים תמה, וכל התקוות נתבדו. התברר, ני יום הפקודה קרוב וכל גבר בישוב, צעיר ובא בימים, יקרא לגיוס. הגימנסיה העמדה בפני האפשרויות, שכל מוריה, בוגריה ובל תלמידיה הגדולים יקראו לצבא, כלומר: לאבדון פיסי ורוחני. קרני אור חוורות נשקפו לתלמידים. אולי ישלחו הס לבית ספר־לקציניס בבעל בק או בקושטא? נבר בראשית אדר ב׳ תרע" ו החליט הוועד הפדגוגי לערוך קורסים מיוחדים לעתידים להקרא לצבא. לשון תורכית במידה מרובה, התעמלות צבאית, טופוגרפיה.

גם הבוגרים החלו בהכנות לגיוס ולמדו תורכית מפי משה שרת. בינתיים הבריקה אפשרות חדשה. החוק התורכי הירשה לפדות גיוס בכופר. אומנם כופר יקר. הופרחה שמועה כי הגימנסיה תשלם כופר לכל מוריה ולכל תלמידיה ו׳אמריקה׳ מבטיחה לשלוח כסף למטרה זו. ואומנם שלמה הגימנסיה כופר לכל מוריה, ובערב פסח תרע״ו, שלמה גם בעד 24 תלמידים ושני בוגרים, ראשונים שנקראו לגיוס בערב החג, והוחזקו ברמלה בליל הסדר בבית הסוהר, לחרדתס של כל תושבי יפו ותל־אביב. הס הוחזרו לבתיהם רק באשמורת הבוקר.

אולם גם זה לא הועיל. השלטונות הצבאיים החלו להחמיר: לגילים מסויימים לא נתן להפרות כלל ולאחרים- תוקף הכופר היה זמני בלבד. התברר איפא, כי אין מנוס. התלמידים והבוגרים גורלם נחרץ להישלח לבית ספר לקצינים או להשתמט. בין החניכים וגם בין התלמידים הגדולים נתגלו חלוקי דעות. אליהו גולומב הטיף להשתמטות, מדאגה שמא יתרוקן הישוב מכוחות המגן שלו, ושמא יפלו קורבנות שוא. דב הוז, משה שרת, שמואל ייבין ואחרים הטיפו ללויאליות והגימנסיה התיצבה לצדם. קשה היה לשער עכשיו, מה היה אילו היו משתמטים כל תלמידי הגימנסיה ובוגריה. אחרי שהתברר שהגימנזיסטים, יחד עם תלמידי הסמינר בירושלים, ישלחו לבית ספר לקצינים, והגיעו שמועות שבית־הספר בבטל בק הוא בית־ספר טוב, השלימו הכל עם העובדה של גיוס התלמידים והחניכים לצבא התורכי. הגימנסיה מיהרה לערוך את בחינות הבגרות לתלמידי המחזור הרביעי, כדי להספיק ולציירם בתעודות בגרות, לפני הקראס לצבא, ובסתר החליטה כי הבחינות תהיינה פיקטיביות לעיני המפקח התורכי, וציוני השנה יהיו ציוני הנבחנים. אבל גם זה לא הועיל, הקריאה באה באמצע הבחינות ורק 13 תלמידים נבחנו. בקיץ תרע" ו יצאו כ־120 בחורים, רובם בודדים בני בלי אב ואס, ומעוטם בנים להורים בארץ, לשכון כבוד בבית ספר לקצינים של הצבא הטות׳מני, ונדונו לחודשים ולשנים של סבל לא יתואר, השפלת צלם אדם, דכאון ומחסור, מכות וחרפות, וגם של עמידת גבורה והאדרת שם החייל היהודי והישוב העברי בארץ. סופו של גיוס לאומי זה - רבים עמדו טל עמרם עד הסוף, אך לא מעטים ערקו וחיפשו מחסה בארץ".

דביזיות הפרשים האוסטרליות, בראש הכח שפרץ למיגור התורכים באזור יפו ותל־אביב.

 שכונת תל־אביב לא הצליחה להתרגל למצב החדש גם כעבור שלוש שנות המלחמה הראשונות. עבודת "ועד תל־אביב" היתה קשה ביותר: "מצב הוועד באופן רשמי הולך ונעשה קשה מיום ליום. כשהממשלה זקוקה לו, היא פונה אליו. הוא מכניס את המיסים החדשים לממשלה, אך כשיש צורך לתת תוקף לפעולותיו, הממשלה מגבילה את זכויותיו".

 זמן קצר בטרם החלה המלחמה נפתח בתל־אביב ראינוע "עדן". לאחר שהצטרפה תורכיה למלחמה, הוקרנו ב״עדן" הסרטים רק במוצאי שבתות. בין המבקרים היו קצינים תורכים וגרמנים. התורכים טענו תחילה, כי מנוע המקרן המייצר חשמל משמש את תושבי תל־אביב כמכשיר אלחוט, כדי להעביר בחשאי ידיעות לאוניות המלחמה של האויב, השטות מול יפו. הם כמעט החליטו לסגור לחלוטין את האולם, אבל לאחר שתדלנות אצל ג׳מאל פאשא הותרו שוב ההצגות. החיים החברתיים התנהלו בעצלתיים, למרות שדיזנגוף, בתוקף תפקידו, היה מרבה לערוך קבלות פנים ונשפים לקצינים התורכים, הגרמנים והאוסטרים שהיו ביפו וזאת בעיקר כדי שיקלו את יחסם כלפי בני השכונה ולא יזדרזו להחרים את בתיהם של אותם תושבים שהחליטו לנטוש את תל־אביב בימי המלחמה.

 עם התקרב חזית המלחמה לארץ, נעשה המצב קשה יותר: ב-3 בדצמבר 1915 וב-22 בפברואר 1917 הופגזו יפו ונוה צדק ע"י ספינות מלחמה. המתקפה בפברואר 1917 לוותה אף במטוסים..

באביב 1916 נראתה לראשונה כעין הפשרה ביחסי השלטונות ליהודים. ביטוי לכך היה בקבלת־פנים מפוארת שערכה תל־אביב לשר המלחמה התורכי, אנוואר פחה, בכיר אנשי "התורכים הצעירים" שביקר בארץ־ישראל, והגיע גם לתל־אביב. לכבודו קושטה השכונה והאורח חגג בה את ניצחון העות׳מנים על הבריטים בעיראק באותה תקופה.

 בתל אביב בנתיים, למרות שפע הבעיות והצרות, נעשו ניסיונות להמשיך את החיים התרבותיים. במארס 1916 נפתחה תערוכה לכבודו של חיים נחמן ביאליק והוצגו בה שירים שלו, בלוויית ציורים. גם את חג הפורים חגגו תושבי תל־אביב, אומנם בצנעה, לנוכח המאורעות, ובקיץ אותה שנה יסד עקיבא אריה וייס "אגודה לשלום עולמי", ששמה לה למטרה להציע סדר עולמי חדש לאחר המלחמה. הוא עסק בלימוד אנגלית ואספרנטו והוציא לאור כתב־עת של האגודה ושמו ״שינוי ערכין״. מצב זה נמשך עד סתיו 1916, עת נכשל מסע הכיבושים של ג׳מאל פאשא לעבר תעלת סואץ. הבריטים התקדמו לעבר ארץ־ישראל, ובינואר 1917 כבשו את רפיח ועמדו בשערי הארץ. על ימים אלה כותב דוד סמילנסקי:

"על אף הרדיפות והנגישות האכזריות, נלחמה תל־אביב הצעירה והרכה בשנים בכל שארית כוחותיה.על קיומה, ועמדה במבחן הקשה כשלוש שנים. לאט לאט הסתגלו אנשי תל־אביב ויהודי יפו לתנאים הקשים של מוראות המלחמה ומתוך קוצר רוח חיכו לגאולה הקרובה שתבוא, בעקבינצחונות ממשלות ההסכמה ובראשם אנגליה, צרפת וארצות־הברית. עם התקרב האביב של שנת תרע״ז, הגיעו אלינו שמועות מעודדות, שעברו מפה לאוזן, כי צבאות הבריטים, הולכים וכובשים עמדה אחר עמדה בחזית תעלת סואץ, אל עריש, חן יונס וכר והם מתקרבים לשערי עזה. הלב חרד לשמע הבשורות המשמחות. תקוותנו גדלה מיום ליום, שבקרוב נגאל משעבוד התורכים. ובעוד אנו מצפים לשחרורנו מעקת המלחמה הנוראה, הגיעתנו שמועה מחרידה ומזעזעת, שהבהילה את כל יהודי תל־אביב ויפו..."

אחמד ג'מאל פאשה במהלך חזית הליחה בבריטים. ינואר 1915  

השמועות על גירושם של יהודי תל־אביב ויפו לפנים ארץ־ישראל החלו עוד במארס 1917. לשמועות הללו לא היה ביטוי בדיונים של ועד תל־אביב, שהמשיך להתכנס כהרגלו במהלך כל ימי המלחמה. בספר הפרוטוקולים נרשמה ישיבת הוועד מספר 135 מיום ג׳, י״ט באדר תרע״ז, כישיבה האחרונה בטרם הוגלו תושבי תל־אביב משכונתם. הסעיף הראשון והמרכזי באותה ישיבה דן באספקת המים לשכונה. נושא אחר היה מס הוורקא, ובסעיף אחר התקבלו החלטות בנושא שמירת השכונה ביום. החלו דיונים על קיומה של אסיפה כללית ובחירות חדשות, לאחר שלא התקיימו יותר משלוש שנים, וכן דן הוועד בתלונת דיבה של אחד התושבים. מצבה של השכונה בימים הקשים ההם כמעט לא הוזכר בישיבה. בסעיף שכותרתו "ע״ד המצב" נאמר: "יש להכין ולסדר את כל הדוקומנטים והפרטיכלים ואת ספרי האחוזה. יש להשתדל, עד כמה שאפשר, לא להוציא כסף, ולהשתדל להכניס כסף".

 אך השמועות בדבר הגלייתם וגירושם של תושבי תל־אביב ויפו התאמתו כשבוע לפני ערב פסח תרע״ז. בה׳ בניסן (28.3.1917) הוזמנו אחדים מנכבדי תל־אביב ויפו, יהודים ולא יהודים, לפגישה עם הפחה מוניר ביפו. אחד מהמשתתפים שהשתתף בפגישה קשה זו היה מרדכי בן הלל הכהן, שכתב ביומנו:

"היום בבוקר הלכו הכל אל הסריה לשמוע את אשר יצוה עליהם הפחה. הוא הוציא כתב־פקודה, וימסור אותו, לעיני הנאספים, אל הקיימקם, והלז קראה בקול ככתבה וכלשונה טורקית, ותיכף תרגמה המודיר מרמלה ערבית. פקודה לכל התושבים ממחוז יפו לעזוב את מקומות מושבותיהם, וללכת אל אשר ילכו, אך לא לירושלים ולא לחיפה, מפני שהיא יושבת על חוף הים. יכולים להישאר על מקומם הפלחים, שלהם שדות זרועים, אך לא בעלי הנטיעות. אדוני השדות נשארים על מקומם עד אחרי הקציר. יוצאים מן הכלל: פועלי היקב והמורים והתלמידים של ביה״ס ׳מקוה ישראל׳ ואשר באחוזת לטרון. האמידים יכולים ללכת לאשר יחפצו, והעניים ילכו לחמה, בין דמשק ובין חלב, ושמה יתנו להם בתים לשבת וגם אוכל. הפקודה חלה על הנתינים העות׳מנים, וגם על הנייטרליים, אבל לא על נתיני הממלכות בעלי ברית טורקיה: גרמניה, אוסטריה ובולגריה. על אודותם ידאגו הקונסולים שלהם. כאשר שאלו את פי הפחה: מאימתי חלה הפקודה, ענה ואמר: מעתה, היום. וכאשר אמרו לו: הן גם לעזה נתנו ארכה לשמונה־עשרה ימים, אז היתה תשובתו: עכשיו המצב יותר תכוף, יותר דחוק...והוסיף, שלולא פקודת הממשלה לטהר את העיר, אזי היו נהרגים התושבים בעזה מן ההרעשה. ובזה נגמרה השיחה אצל הפחה".

תושבי תל־אביב נכנסו להלם ובקושי עיכלו את הפקודה. מייד לאחר הפגישה אצל הפחה התאסף הוועד לישיבת חרום. כותב מרדכי בן הלל: "תיכף נאספו בוועד תל־אביב נכבדי העדה להתייעץ על המצב. אין הדבר סוף סוף ברור, אם מגרשים את התושבים בחזקת יד, או אך מיעצים זאת לנו לטובתנו".

 עוד באותו יום החלה מסכת השתדלויות ותחינות לבטל את רוע הגזירה. בין היתר, נשלח מברק לאיתור רופין, בתקווה שיעורר את ציוני גרמניה לעזרת הישוב. מספר דרויאנוב: "התחילה הפרשה הכאובה של בקשות והשתדלויות לפני השלטונות, בקשות והשתדלויות לפני הקונסולים של ממלכות הברית, וגם של הממלכות הניטרליות. נתיני הממלכות הניטרליות כמעט כולם יהודים. וכל הבקשות וההשתדלויות יצאו לבטלה". נעשה גם ניסיון לפנות ישירות לג׳מאל פאשא, שישב באותם ימים בירושלים, שיקל את הגזירה, אך ללא הועיל. ימים אחדים לאחר־מכן הניע ג׳מאל פאשא ליפו וקיבל אחדים מנציגי התושבים, אך סירב לחזור בו מפקודתו. גם דיזנגוף הגיע אליו'וביקש מהשליט כי יראה את תל־אביב כמושבה ויקל את הגזירה. התשובה היתה כי תוך שלושה ימים חייבת תל־אביב להתפנות".

 יומיים לאחר מתן פקודת הגירוש הדביק ועד תל־אביב מודעות על בתי השכונה, ובהן פירט את המתרחש ויעץ לתושבי השכונה למהר ולעזוב, "קודם שתאחז הממשלה באמצעים קשים לגרש את האנשים בחזקה". ערב "השבת הגדולה" טרם הפסח, נוסד "ועד הההגירה" לסייע לעוזבים, לארגן את העגלות והגמלים, לעזור בהובלת החפצים ולאתר מקומות לשכן בהם את הגולים. בין חברי הוועד היו דיזנגוף, שמואל אשכנזי, גרינפלד מפתח־תקווה, יוסף דוד הורביץ, בצלאל יפה, אברהם לב ושמעון רוקח. לוועד החדש נתמנו גם שלושה פקידים: א. ברזילי כגזבר, מ.ז. גודארד כמזכיר, ודוב פולני כפנקסן. כותב דיזנגוף בספרו:

 "שלחנו רץ מיוחד למושבות הגליל לבקש מהן עזרה לאמור: צרה באה על יהודה, ואתם, יושבי הגליל, לא נגעה בכמ הרעה-קומו ועזרו לאחיכם באמצעי הובלה. ותיכף נענינו. הרבה עגלח* נשלחו אלינו, ובעליהן ונהגיהן העתירו את עצמם ברשות ׳ועדת ההגירה׳ וכמעט כולם בלי דרישת שכר. טענו והוליכו וחזרו והוליכו... מטעם הקבוצות אשר על יד כנרת נשלח אלינו יוסף בוסל ועמד לשרת בקבלת הגולים ובסדורם.

 היחס הזה של מושבות הגליל ושל הקבוצות היה לנו לנחמה בעת צרה ומבוכה זו. מצאנו אחים לצרה. קבענו: הגימנסיה עם תלמידיה - לשפיה, התימנים - לזכרון־יעקב, בעלי המלאכה - לסביבת ימה. קבוצת מורים ובעלי־בתים אחדים התרכזו בכפר־סבא, ושני מרכזים נועדו בטבריה ובחיפה. התחנה הראשונה כאמור היתה בפתח־תקוה. 'ועד המכולת' חילק לכל היוצאים את מנותיהם במצות, וכל הקהל בהמוניות בא לחגוג את חג החרות בפתח־תקוה. בערב פסח נתרוקנה תל־אביב כולה. גם הרב הראשי, מרן בן־ציון עוזיאל, שהורשה לעבור ירושלימה, בחר ללכת עם קהילתו ובא לפתח־תקוה. רק משפחת בצלאל יפה ואחדים מידידיו נשארו בתל־אביב ׳לסדר׳ בליל התקדש החג. ואני ואשתי, יחד עם כל הגולה, הלכנו ובאנו לפתח־תקוה".

 האווירה במהלך הפינוי היתה קשה ביותר. שררה תחושה של בהלה, זעם, תסכול, מרירות ואין־אונים. היטיב לתאר את האווירה י. לופמן ב״הפועל הצעיר":

 "ביום הרביעי ה־20 במרץ בשעה 11 לפני הצהריים נתנה הפקודה שתושבי יפו והסביבה מוכרחים לעזוב את הסנג׳ק ירושלים. ברגע הראשון נתבלבלו המוחות. זמן קבוע ליציאה לא נתן. היו שאמרו שני ימים, והיו שאמרו שנים־עשר יום, היו גם שהתנחמו בתקוות שוא, שהכל ערד יהפך לטובה וברגע האחרון תתבטל הגזירה. אולם העגלה הראשונה עמוסה צרורות וכלי בית, שעזבה את שערי תל־אביב, אשרה את העובדה. הגרוש היה לעובדה, הנחמה היחידה היתה, שהישוב לא חרב לגמרי, שיישארו בעלים לרכוש העברי, כאשר נתיני הממשלות הידידותיות יוכלו להישאר על פי הפקודה. בימים הראשונים יצאו רק יחידים. יצאו רק האמידים שבקהל, אלה שבשבילם לא היתה שאלת: לאןז ולא שאלה של עגלה. הקהל הגדול עוד טרם זז, אינו יודע במה להתחיל ולאן ללכת. אולם, כל אחד ואחד הרגיש כבר שהקרקע נשמט מתחת רגליו, שביתו לא ביתו, שהחדר אשר לן בו הלילה אפשר שלא ילון בו מחר. רגש של יתמות השתרר בלב הכל... ביום השישי הוכרז בעיר שניתן זמן ליציאה משך 48 שעה. הבהלה היתה רבה. אמצעי הובלה כמעט שלא היו עדיין. עגלות השיגו רק אלה שבידם היה די כסף לשלם. העגלות המועטות שעמדו ל׳שרות׳ הקהל היו מפתח־תקוה. המחירים שדרשו היו נוראים: 50־60 פרנק זהב ויותר בעד נסיעה אחת לפתח־תקוה (ייזכר נא הדבר בתולדות האסון הלאומי הזה!). העגלות האלה עבדו יום ולילה. השבת נעשתה לחול ותנועת היציאה התחילה מתגברת. גם הפעם יצאו רק יחידים. העגלות מהגליל עוד טרם באו והעזרה עוד לא היתה מסודרת. הקהל הרחב עוד ישב על מקומו ישיבת ארעי, מבוהל ומבולבל, מבלי לדעת מה יהיה גורלו. משכונת התימנים ונוה־שלום הגיעו בכיות ויללות. ככה יבכו בלילה, קינות וסליחות, תענית ציבור, וכל אותם האמצעים שעומדים לו ליהודי בשעת צרה. בשבת נשלמה גזרת הגירוש בכל היקפה: הגיעה פקודה שהיהודים מנתיני הממשלות הידידותיות והנויטרליות, גם הם מוכרחים לצאת. אחרי השתדלויות ונסיונות שונים התברר, שגם הגזירה הזאת אין להשיב. כבר עברו ארבעת הימים הראשונים של הגירוש. הדבר היה ברור - לצאת מוכרחים. הציבור השלים עם הרעיון. לא ידעו רק לאן ללכת... הגיעו העגלות מהגליל. הגיעו גם מיתר המושבות. הופעת העגלות הגליליות עשתה רושם מרגיע. כולם הרגישו שקמו אחים לצרה, אחים לעזרה. היה בזה מעין דמונסטרציה לאומית, הדגשת הקיום, הדגשת היש. עבודת ההגירה הסתדרה והיציאה התחילה במסע גדול.

בגזירת הגירוש באו איזה הקלות. נתנה ארכה לצאת עד היום הראשון של חול המועד פסח. לזורעים נתנה הרשות להישאר עם משפחותיהם, לנוטעים עם 2־3 פועלים בלי משפחות. היתה בזה הצלה פורתא - לכל הפחות המושבות תישארנה... ברחוב התחילה תמונת הגירוש להתגלות יותר ויותר. שיירות שלמות של עגלות עמוסות צרורות, ילדים ונשים יצאו בלי הפסק את שערי תל־אביב. הגברים הלכו רגלי אחרי העגלות. בתל־אביב היה המרכז. לשם הובאו החפצים מכל השכונות. קבוצה של צעירים שהסתדרה לשם זה פקחה על הסדר ועזרה לגולים בסידור חפציהם ושילוחם. הרעש וההמולה ברחובות הלך הלוך וגדול, אנשים זרים למאות, יריות שוט וצריחת אופני העגלות. נהפכה תל־אביב לנחיל של אנשים, סוסים ופרדות, ליום שוק הומה וסואן. במחסני החפצים, שנקבעו בפינות אחדות, נערמו ערמות ערמות של צרורות, ואנשים, נשים, ילדים וטף סרוחים על צרורותיהם, מחכים לתורם יומם וליל, מבחוץ תחת כפת השמיים, עד שתבוא העגלה ותיקחם. עגלה אחרי עגלה יוצאת, עגלה אחרי עגלה, לעשרות ולמאות. הבתים מתרוקנים ותריסי החלונות נסגרים בזה אחר זה.

ביום החמישי, שבוע אחרי שיצאה פקודת הגרוש, עזבה הגימנסיה העברית את תל־אביב. היא העתיקה את מושבה לשפיה. בראשונה הלכו עגלות עמוסות חפצים של התלמידים ומכשירי הגימנסיה. התלמידים והמורים הלכו רגלי אחרי העגלות. התלמידיםהסתדרו בשורה, המנהלים והמורים אתם - ובשירת התקווה, מהולה בדמעות חנוקות, עברו בתהלוכה את רחוב הרצל. התהלוכה התנהלה לאטה וקהל גדול ליוה אותה. כל ראש מורד, בכל עין מבריקות טיפות דמע. כל אחד ואחד מרגיש שברגע זה מתהווה איזה דבר נורא, שברגע זה נחתך איזה גורל, איזה גזר דין. על יד השער עמד אחד משוטרי הממשלה והוריד דמעות כמו ילד קטן. כשהגיעה התהלוכה עד הכביש, מעבר לשער תל־אביב, עמדה.. בפעם האחרונה היפנו התלמידים והמורים את פניהם מול רחוב הרצל, מול הגימנסיה העברית העזובה וקריאה חנוקה: ׳תחי תל־אביב, תחי הגימנסיה העברית!׳ התפרצה מכל פה... כל אחד הרגיש שעם יציאת הגימנסיה נעקר אחד השרשים העיקריים של תל־אביב - נעקר לבה של תל־אביב. הרחוב כאילו התרוקן, כאילו התאבן לרגע והעיניים הורמו מבלי משים לבנין הגימנסיה המשקיפה קפואה ומתאבלת מתוך חלונותיה המרובים. כעבור שעה קלה נתעטף הרחוב שוב בתוך הרעש וההמולה. עגלות יוצאות ועגלות שבות ריקם. עשיר ורש נפגשו. עגלות עמוסות סמרטוטי עניים, דלות בתי נווה־שלום, ילדים לבושים קרועים, מלוכלכים ובוכים מתוך עיניים טרוטות וחולות, ועגלות טעונות פסנתרים, שטיחים ורהיטי בית עשירים.

עגלות טעונות ספרי תורה של בתי הכנסיות ובתי התפילה ועגלות טעונות חיטה וצרכי אוכל נפש של ועד המכולת - עגלות אחרי עגלות, יומם ולילה. יום אחרי יום הולכת העיר ומתרוקנת, לילה אחר לילה הולך ופוחת האור בחלונות הבתים. הנה יוצאים התימנים. 11 עגלות הקציבו בשבילם. בלילה הם יוצאים. העגלות טעונות ומלאות. על הצרורות למעלה יושבים הילדים, זקנים וחולים, צפופים כ׳דגי־מלוח׳, בוכים ומיללים, צועקים ומקללים...

 במשך שבועיים התרוקנה יפו כולה. בערב פסח יצאו הנמושות. בערב פסח אחר־הצהריים היו כבר הרחובות ריקים לגמרי. נשארו רק צעירים אחדים שעבדו על יד ועד ההגירה ואנשים בודדים אחדים. הרחובות מלאים לכלוך וזבל סוסים. המועטים שנשארו מתקדשים לקבל את ׳חג החרות׳. העמידו אנשים לכבד את הרחובות השוממים והמלוכלכים. בפינת הרחוב הריק כורע מגהץ־נעלים האחרון, סביבו עומדים אנשים אחדים. היה ביניהם מי שהתלוצץ: כל עוד נשאר מגהץ־נעלים אחד בתל־אביב, עוד הישוב קיים".

 הגירוש עורר התרגשות גדולה ביהדות העולם. גם העיתונות העולמית הקדישה מקום נרחב לגזירת השלטונות התורכיים בארץ־ישראל. מסתבר כי בדעתו של ג׳מאל פאשא היה להביא גם להנלייתם של תושבי ירושלים ויהודה, אולם הדבר נמנע ממנו, נוכח התגובות הקשות על החלטתו לגרש את יהודי יפו ותל־אביב. היה זה, בין היתר, הגנרל פרידריך קרס פון קרסנשטיין, ראש המטה של המחנה הרביעי הגרמני, שדיווח לראשי הצבא הגרמי על מעשיו של ג׳מאל פאשא, והמטה הגרמני דרש מהשליט בארץ־ישראל לבטל את החלטתו, כך שהתערבותה הנמרצת של גרמניה והתגובה החריפה בעולם ריסנו מעט את ג׳מאל פאשא.

פרשת גירוש יהודי תל־אביב ויפו נידונה גם ברייכסטאג הגרמני ב־24 במאי, 1917, כשלושה שבועות לאחר מתן הפקודה. היה זה במסגרת שאילתה שהגיש לרייכסקאנצלר ציר הרייכסטאג הגרמני היהודי אוסקר מנורדהויזן (כהן), ממנהיגי מפלגת הסוציאליסטים הבלתי תלויים, שבאותה תקופה שירת בצבא והיה מגיע לברלין רק בימי ישיבות הרייכסטאג. את השאילתה הגיש לאחר שקיבל את הפרטים המזעזעים על הנעשה ביפו מד״ר א. כהן, שהיה אז מזכיר ההנהלה הציונית בברלין.

תל־אביב נותרה עזובה ב״הפועל הצעיר" תיאר ביומנו י. לופמן:

י" ט ניסן:

יצאו העגלות האחרונות. יפו היהודית התרוקנה. התרוקנה תל־אביב. על כל צעד ושעל נכריס עוד עקבות־היציאה: חריצי אופני העגלות, זבל סוסים. קליפות, תפוחי זהב ושיורי סמרטוטים מתגוללים פה ושם. הרחובות ריקים ושוממים. אין נפש חיה, מלבד כלבים וחתולים כחושים ורעבים מסתובבים בראש מורד כמתאבליס. אני עובר את רחוב הרצל. אין איש. טל קיר הבית האחרון של הרחוב כתוב בפחם, בכתב יד של ילד: שלום תל־אביב, תחי הגימנסיה העברית, עוד לא אבדה תקוותנו. על קירות חיינו. העזובים כותבת יד נעלמה את פסוק התנחומין, עוד לא אבדה תקוותנו.

לילה: הבתים העזובים עטופים חושך ואפלה. החלונות אטומים וטווריס, אף שביב אחד, אף זיק אור אחד אינו נראה. מאיזה בית ריק נשמע קול צלצול האורלוגין. בעליו עזבוהו והוא עודנו ממלא את תפקידו זלתוך הליל הריק הוא מונה את שעות הזמן בקרירות הגיונית, כאילו עולם כמנהגו נוהג, כאילו לא קרה כלום. אחת, שתיים... תשע - סמן החיים היחידי בתוך הדממה המעיקה. מרחוק המית הים ויללת תניס. שועלים הלכו בו.

זכורני בערב המלחמה, האסיפה הכללית האחרונה של תל־אביב. מפה פרושה על הקיר, קוים בשתי וערב. עד ׳שרונה׳ מגיעים, עד הים ופסי הרכבת. מדברים טל דבר מאור אלקטרי, על דבר טרמוי. נדמה, חלום בהקיץ: תל־אביב של הרצל, עכשיו שועלים הלכו בו. 

 מגורשי תל־אביב בראש־העין

כ׳ ניסן:

נשארה קבוצה קטנה של צעירים, כעשרים איש בערך. נשארו מבלי להידבר בניהם. נשארתי גם אני בלי החלטה מוקדמת. למה? לא נתתי חשבון לנפשי. ידעתי רק שצריך מי שהוא להישאר. ידעתי רק שאינני יכול ללכת עם כל הקהל, שאינני יכול לברוח על פי הדיבור. לנתק את כל הקשרים - אי אפשר. להפוך נקודה ישובית בן רגע לעבר - אי אפשר. צריך שישארו בעלים שיקשרו את העבר עם העתיד. צריך שישאר מי אשר יהיה, את הפיזג׳ הדומם של תל־אביב הריקה. ויהיה זה אחד - האחרון. בלילה התפרצו גנבים לאחד הבתים והסירו את השעוניות מן הרהיטים. נסתדרה שמירה נוספת על השומרים הערבים. אחד ביום ואחד בלילה. הנשארים התחילו לעבוד בגינות, פתחו להם מיטבח. על יד הבולבר הודבקה מודעה: אסור לפתוח בית סגור בלי רשות הועד. העובר על זה יאסר על ידי השומרים. מאת ועד תל־אביב.

איור של נחום גוטמן. עגלות מגורשי תל אביב במסען מחוץ לשכונה

כ" א ניסן:

הודיעו כי מת יהודי זקן אשר נשאר בנוה־שלום. מקבוצת הצעירים שנשארו בתל־אביב הלכו אחדים לטפל בקבורתו ולגמול לו את החסד האחרון. היהודי מת מרעב. עובר אני את תל־אביב לארכה ולרחבה. שקט ודממה מסביב, איש לא נראה. העצים והפרחים בגנות כאלו פרחו ושגשגו בין לילה. הכל ירוק ורענן, הכל מתלבט כעת ומעיר תשומת הלב. באוויר מורגשת איזה חגיגיות של הפקר, איזה דבר יוצא מגדר הרגיל. נפגש אני עם שומר ערבי. הוא הופקד על שמירת הרכוש העברי העזוב. היינו דאמרי אנשי: לעשות את השועל לגנן.

כ" ב ניסן:

בצהרים הכריזו בעיר, שביום ראשון נגמר הזמן אשר ניתן ליציאה. ומי שלא יצא עד אז ישתמשו נגדו בכת הזרוע.

כ" ג ניסן:

התחילו שוב לעבוד בגינות, מכבדים את הרחובות. באו איזה אנשים מפתח־תקוה לקחת את מותר חפציהם. נכנסה איזה עגלה לתל־אביב. ברחוב קצת יותר חיים.

כ" ד ניסן:

כל היום נשמעות יריות תותחים חזקות מרחוק. השמשות בחלונות רועדות, מתהווה אטמוספירה מתוחה, עצבנית. המלחמה! איזה דבר הולך ומתרחש, איזה דבר שיש לו שיבות עם כל התמונה הזאת של עיר עזובה וריקה. האוזן קשבת רב קשב. הלב דופק : מה יביא יום המחר!".

 משפחתו של הקבלן שמואל וילסון התוגה בכפר סבא בדרכם לגליל בעת הגירוש הגדול של תושבי ת״א בניסן תרע״ז.

אחת המשפחות התל־אביביות בעח הגירוש הגדול.

האמת היא, ששכונת תל־אביב לא התרוקנה כליל. אחדים מחברי "הקבוצה היפואית", שעזרו לאלפי המגורשים בעת בהלת הגירוש, החליטו עתה להסתכן, להמרות את פי השלטונות ולשמור על רכוש הגולים. ראשיתה של "הקבוצה היפואית" עוד בסוף תקופת העלייה השנייה, אך התגבשותה החלה בראשית המשטר הצבאי בארץ, כשחסו בק ציווה על תושבי המושבות בסביבות יפו ותל־אביב למסור את נשקם לשלטונות. קבוצת צעירים , שעסקה אז בעניני השמירה על שכונת תל־אביב, סירבה למלא את הפקודה, ורק בהתערבותו של מאיר דיזנגוף, שחשש מתגובה קיצונית של חסןבק, הסכימו הצעירים למסור לקומנדנט חבילה של כלים "פסולים".

 בין חברי הקבוצה שהתארגנה אז בחשאי, ושהיתה אחת היסודות לגיבוש "ההגנה", היו צעירים מקרב כמה הסתדרויות כמו "מרכז בעלי מלאכה", כמה בוגרי הגימנסיה "הרצליה" ואחרים שלא השתייכו למסגרת כלשהי. הם מיסדו את פעולתם לאחר שהחלו השמועות על אפשרות הגירוש מאזור תל־אביב. בראש הקבוצה עמדו אליהו גולומב, דוד סברדלוב, סעדיה שושני, דב הוז, יקותיאל בהרב ומשה שרתוק. הם החלו לאגור נשק, ועם מתן "צו הגירוש" היתה הקבוצה בין מקימי "ועד ההגירה", שבמסגרתו נאבקו בניסיונותיהם של בעלי העגלות מהמושבות הגדולות להפיק רווחים מהפקעת מחירי ההובלה. אנשי הקבוצה סייעו לארוז חפצים של חולים וזקנים ודאגו לספק מים למהגרים בדרך לפתח־תקוה.

מקרב ה״הקבוצה היפואית" התחילה איפוא להתארגן בתל־אביב "קבוצת הנשארים", כדי לשמור על רכוש השכונה. אולם, למעשה, המטרה החשובה יותר של הקבוצה, שהתגבשה בהוראתו הישירה של אליהו גולומב, היתה להמשיך ולהחזיק בשכונה כבעמדה חשובה של הישוב העברי, ולהיות מוכנים לקבל את פני הצבא הבריטי, שהשערות שונות גרסו שהוא ינחת בחוף יפו. ההחלטה להישאר בתל־אביב הריקה נתקבלה בין חברי הקבוצה בניגוד לרצונו של דיזנגוף וללא ידיעת השלטונות. רק מאוחר יותר השיג דיזנגוף, בתפקידו כ״ראש גלותא" את הסכמתו של ג׳מאל פאשא להישארותם של 21 שומרים בתל־אביב.

אחד מחברי "הקבוצה היפואית", שנימנה בתקופה הראשונה עם שומרי תל־אביב, הוא יעקב בן סירה (שיפמן), שבסוף שנות העשרים התמנה למהנדס עיריית תל־אביב. במספר שיחות עמי הוא סיפר:

"בראשית חודש ניסן תרע״ז נתהדקו שורות ׳ההגנה׳, וגם הצעירים, שלא היו חברים רשמיים של ׳ההגנה/ נקראו לאסיפות. זכורה לי בייחוד האסיפה בחצר טובקין,בקרבת דרך סומל. באותה אסיפה הסבירו והרצו לפנינו סעדיה שושני, פחטר וספקטור על המצב, ודרשו מאתנו להתגייס ולעמוד לרשות ה׳הגנה׳ ככל אשר יידרש מאיתנו. המבוגרים מבנינו, נכנסו גם למישרין לשורות ה׳הגנה׳ וקיבלו מקצת מן הנשק שהיה לרשותם של אנשי ה׳הגנה׳. אני, שהייתי כבן שמונה־עשרה, וצעירים נוספים, נתבענו למלא את החובות האזרחיים. משנודע צו הגירוש, התפקדנו והסתדרנו לעזור לכל תושבי תלגאביב ויפו המגורשים, ולסייע בידם לארוז את חפציהם ולהעלותם על העגלות, לצאת למקום גלותם. היה חי מאיתנו שנשלח לאחת מן השכונות הרחוקות ביפו, לבתי ורשא, והיה מי שעמד ברחוב הראשי או בשדרות ירושלים, שנקראה אז שדרות ג׳מאל פאשא. אני, יחד עם עוד קבוצה קטנה של צעירים, אירגנו את המפגש בספריית ׳שערציוף, בביתם של משפחת הורביץ בפינת אחד־העם והרצל, מול ה׳גימנסיה׳, שלשם היו מביאים את כל החפצים מכל מושבות היהודים, מיפו, מתל־אביב ומהשכונות נווה־צדק ונווה־שלום. לשם הגיעו גם כל העגלות שנשלחו מרחבי הארץ ועימן העגלונים שנתפקרו מבין האיכרים אנשי המושבות. אני זוכר שעסקנו בכיתוף חבילות והעברתן למישרין מן העגלות שהיו מגיעות מירכתי העיר אל הספרייה, או מהספרייה אל העגלות היוצאות את תל־אביב. בין העגלות היו כאלה עם סולמות גבוהים להובלת קציר התבואה, ולאחר שהיינו ממלאים את העגלות הללו בחבילות, היינו מסייעים בידי בני המשפחות לעלות על גבי החבילות. תחילה את הזקנים, לאחר־מכן את המבוגרים, ולאחר־מכן היינו מעלים את הילדים ומוסרים אותם לידיהן של האימהות.

 "קבוצת הנשארים" הקפידה במשך ימי שהותה בתל־אביב לקיים קשר ישיר עם מאיר דיזנגוף ועם ראשי ועד ההגירה בפתח־תקוה. בארכיון ההגנה בתל־אביב מצוי "יומן קבוצת הנשארים", ובו פירוט הדו״חות, שנשלחו לדיזנגוף בפתח־תקוה ובכפר־סבא. אחדים מ״קבוצת הנשארים" היו מגיעים בעצמם לפתח־תקוה, כדי למסור את הדו״חות ולקבל כספים והוראות מוועד ההגירה. הם היו נעזרים גם בילדי המגורשים להעברת פתקים והודעות. אחת מהם היתה ציונה רבאו. מדי פעם בפעם היו מגיעים לתל־אביב תושבים מגורשים, כדי לקחת מבתיהם פריטים שונים. הדבר עורר דאגה גדולה אצל השומרים, שחששו כי בגלל ביקורים אלה ייתפסו ויגורשו גם השומרים עצמם. הביקורים נפסקו בעקבות מספר תלונות ומכתבים, שנשלחו על־ידי השומרים לוועד ההגירה בפתח־תקוה.

 יעקב בן סירה (שיפמן) התמנה על־ידי ראשי "קבוצת הנישארים" לשומר לילה. בשיחות שקיימתי עימו הוא סיפר על ימי השמירה הראשונים:

"התפזרנו על פני תל־אביב, ובצורה לא מאורגנת ביותר אמרנו לקיים נוכחות. היתה זאת המשימה הראשונה מחשש שעד אשר יוסדרו סידורים מינהליים מתאימים לשמירה על הרכוש ועל הבניניס, מי יודע מה יהיה גורל תל־אביב והשכונות הריקות, אם לא תתקיים בהן נוכחות מה. כל הדירות בתל־אביב הועמדו לרשותנו ובהתחלה תפסתי לי חדר בבית הגברת לרר. אני זוכר שבמהלך השמירה, בעיקר בלילות, הייתי רואה כיצד העלו הרחובות בתל־אביב מחנות מחנות של רמשים וחרקים, שהיו פושטים, זוחלים, מהלכים וחוצים יחדיו את הרחוב. מתעכבים היו מחנות אלו על יד גללי הסוסים שנותרו במקום, לאחר שעברו שם אותן העגלות שהרחיקו בהם את אנשי תל־אביב ואת מטלטליהם. אנו, השומרים, היינו נפגשים לעיתים די קרובות. מהאזורים השונים בהם שמרנו, בעיקר בקרבת בית ספקטור. המקום היה גבוה יותר, ואפשר היה לראות משם למרחקים. אבל עוד ניתן היה לשמוע. העיר היתה ריקה, ואדם שהילך בה, אף מקירבת פסי הרכבת ברחוב הרצל, נשמעו פעמיו כאילו נמצא אותו אדם בפינת רחוב גרוזנברג ונחלת בנימין.

באותם ימים הגיע העירה יצחק עוז, וכל השמירה חדלה להיות מעשה שרירזתי פרטיזני שבוצע על־ידי בודדים, כי אס הונהגה שמירה מתוקנת של שעות מסויימות, שמירת לילה ושמירת יום בראשותו ובהנהגתו.

יצחק עוז הסתדר בבית הוריו בשדרות רוטשילד, ושם היינו מתכנסים לקבל הוראות ופקודות. לפעמים היה מחליף את מקומות השמירה. בשעות שמחוץ לשמירה לא ידענו מה לעשות. היינו פותחים דירות בעזרת מפתחות שאספנו ומנסים להיכנס פנימה. אני מדי פעם הייתי נכנס לאחת הדירות ברחוב הרצל, למשל, שהיה בית מגורים של משפחה ספרדית, שוכב על הספה, מוצא איזה חלוק מזרחי, מתעטף בו, ויוצא לבוש כך אל הגזוזטרא. כעבור ימים אחדים הייתי עובר לבית אחר. לפעמים היה מזדמן לנו באיזה מזווה עזוב גס מעט דברי אוכל. ארוחה חמה היתה מתקינה לנו, בת־שבע אדלר, בתו של ר׳ ישי אדלר, שנשארה עימנו מהיום הראשון ובמשך תקופה ניכרת למדי. לאט לאט היינו רוכשים לנו גם משהו מן הערבים בקרבת המקום. למעשה לא היה כל אירגון ושמירה בתל־אביב בהרשאת השלטונות, אלא העמדנו אותם בפני עובדה לגבי הדרגים הנמוכים של העוסקים בשמירה. ובינתיים פעלו השתדלנים ובאי כוח הישוב להקנות לדבר צורה פורמלית ומאורגנת יותר. בבית של ברסקי, ברחוב יהודה הלוי, גילינו גס כמה חביות יין, והעברנו אותם למקום הריכוז. מזמן לזמן היה כל אחד מתכבד במעט יין לשתות. בשעות שמחוץ לשמירה היינו מרבים לקרוא, שכן מצאנו בתוך הבתים הרבה ספרים בשפות ורות. פעמים הייתי משתעשע ושוכב לנוח ולישון על הכביש הריק בשכונה. הצורה הפורמלית של השמירה לא השביעה את רצוני. יצחק עוז גילה לי אומנם באופן אישי חיבה, אבל עצם הטון הפיקודי, שלא הסכמתי לו, ׳כך וכך תעשה׳, ׳כך וכך תלך׳, ׳כך וכך תשב או תעמוד׳, לא נעמו לי, ובשעה שהייתי יוצא מחדרו הייתי חש בעלבון.

בנתיים במשך הזמן, נתקבל רשיון השלטונות לשמירה ונתקבלה גם תגבורת ניכרת של שומרים. אז הגיע לתל־אביב יצחק אולשן, ועימו חבורה נוספת של צעירים. הם הסתדרו באחד הבתים ברחוב גרוזנברג, ולאט לאט הבית הפך למרכז השמירה, גם מהבחינה החברתית. בסוף אייר אותה שנה, כשבועיים לפני חג השבועות, החלטתי לעזוב את השמירה בתל־אביב".

 ממקום גלותו בפתח־תקוה המשיך מאיר דיזנגוף לנהל את עניני "ועד ההגירה" ועמד בקשר שוטף עם שומרי תל־אביב. לאחר שדבר הגירוש ומעשיו האכזריים של ג׳מאל פחה נודעו בעולם, הזמין זה אליו את מאיר דיזנגוף וביקש ממנו להכחיש את הידיעות על מעשי האכזריות. הפגישה התקיימה בירושלים, והנציגות היהודית, ובראשה דיזנגוף, נאלצה בסופו של דבר להודיע, כי היהודים עזבו את יפו ואת תל־אביב למען ביטחונם. בתמורה לכך הסכים ג׳מל פחה לאפשר באורח חוקי את הצבתם של השומרים בתל־אביב, וכן נתן בידיו של דיזנגוף תעודת מעבר, המתירה לו לעבור בכל מקום באין מפריע. דיזנגוף ניצל רישיון זה היטב, וזמן קצר לאחר־מכן בא לבקר את עירו הנטושה. על רשמיו כתב:

 "ימי החגים עברו. מחנות מחנות יצאו מפתח־תקוה למקומות אשר נועדו צפונה, ואנוכי יצאתי לפקוד את עירנו העזובה. איכה ישבה בדד תל־אביב! נהם לבי ממכאובי. עמדתי כמי שעומד על גופת מתו היקר. הנה הגוף לכל סימניו - והאיש איננו. פרחה נשמתו, רוח חיים אין בקירבו. נדמו החוצות מאין עובר, מאין תינוקות, מאין אמות נוהגות עריסותן החמודות, מאין שחוק וריצה של תלמידי בתי־הספר...והן רק תמול שלשום המו הרחובות מיושביהם. פה התהלכנו אנו עם נשינו וטפנו, נשאנו ונתנו, התווכחנו, הצטערנו וגם שמחנו. ועתה איה איפה אנחנו? איכה ישבה בדד העיר! האס לא בפומפיה אנכי?... הכל טל מקומו, הנה בית הוועד, השולחן אשר מכוסה במפתו הירוקה, נייר ועפרונות מוכנים, כאילו עוד מעט וחברי הוועד יכנסו לישיבה - ומה הדומיה האיומה אשר מסביב?... אך הנה מתחת, בקומה התחתונה, מתרטש גלגל, עובד החנוט והמשאבה שואבת מים מן הבאר, המכונן עומד על משמרתו על יד המנוע. ראני - והרי הוא משהה טלי עיניים תמהות וטל לחייו יורדות דמעות: ׳עד אנה׳... ׳בקרוב בקרוב!׳... זאת היתה כל השיחה בינינו, השניים היחידים. פניתי משם ואלך לבדי לנוע בין הבתים העזובים. מסתכל, מתבונן, חושב וגם חולם שבותנו. ובינתיים התחילה השמש שוקטת במצולות הים, שוקעת בתהום של דם נוצץ. ערב היום על תל־אביב העזובה. כלבים וחתולים רטבים ומדולדלים יוצאים ממחבואיהם, קול נביחה ויללה מהלכת... יללת תניס. כך תל־אביב, שועלים הלכו בה. כל בתיה ובניניה היו בעיני כמצבות שבבית־הקברווז. איזה דבר גדול ונהדר נקבר פה. התאמצתי, התאפקתי ועליתי על גג הגימנסיה, בכדי להקיף במבטי על כל הסביבה. אופקים גדולים ורחבים התגלו לפני. לרגלי משתרעת כל ארץ השרון והרי יהודה. ומזה הים הגדול בלי גבול ובלי סוף. אכן, גם משא לבנו אשר תאז אין גבול ואין סוף לו, בעבורו אנו חיים ועושים ועוברים כבתוך ים ונחשוליו. אל ההגה ואל המשוט ־ חזק! וארד לשוב לפתוז־תקווה לסבלי ולעבודתי עם בני קהילתי".

תצלום ראשון ונדיר של רחוב אלנבי מיד לאחר חזרת תושבי ת״א אחד הגירוש. התצלום משקף אח מצב הרחוב ב־1914ערב המלחמה.