אהבתם של מאיר וצינה

לקראת יום האהבה אחד מסיפורי האהבה המיוחדים של תל אביב הקטנה הוא סיפור אהבתם של מאיר דיזנגוף ראש העיר המיתולוגי של תל אביב ורעייתו צינה לבית ברנר, אהבה שנמשכה  48 שנה, עד לפטירתה של צינה בפברואר 1930

צינה ומאיר דיזנגוף במחצית שנות ה-20. אהבה שלא ידעה גבולות

מאת אילן שחורי

אחד מסיפורי האהבה המיוחדים של תל אביב הקטנה הוא סיפור אהבתם של מאיר דיזנגוף ראש העיר המיתולוגי של תל אביב ורעייתו צינה לבית ברנר, אהבה שנמשכה 48 שנה, עד לפטירתה של צינה בפברואר 1930. למעשה סיפור אהבתם של מאיר וצינה החל הרחק מתל אביב, עוד בז'יטומיר, עיר בצפון  מערב אוקראינה בחבל ווהלין לשם הגיע מאיר דיזנגוף  ב 1882, בגיל 21, מכפר הולדתו יקימוביצ'י  בסרביה לשם שירותו בצבא הרוסי. הוא מונה לערוך עיתון צבאי של המפקדה המקומית ובשעות הפנאי היה משתתף באירועים ומסיבות של הנוער המקומי יהודי ורוסי שביקשו לקדם ההשכלה ופעלו למען תנועה לשחרור פוליטי של המדינה.

מאיר וצינה. אהבה שהתחילה בבז'יטומיר ולאחר הפסקה של כחמש שנים חודשה בטנטורה, המשיכה באודיסה, ביפו ובתל אביב הקטנה

לימים העיד דיזנגוף במאמרו "חברתי לחיים" כי באחד הנשפים, לאחר שנאם בזכות העקרונות הללו ולמען השכלת בני הנוער היהודיים הציגו בפניו את הילדה  תלמידת הגימנסיה, צינה-חיה ברנר, שכולם קראו לה ניוניא, היה זה לאחר שהגיעה לנשף עם בני משפחתה וחברים ושם ניגנה ושרה, שירים רוסיים עממיים. העיד על אותו היום דיזנגוף: "הילדה הזו הייתה רעננה, עליזה וצוהלת, גבוהה וזקופה כאילה, חדורה ומלאת חן, מלאה אהבה והתקרבות נפשית לכל אדם ואהובה וחביבה לכל רואיה". צינה לאחר אותו מפגש הצטרפה לחבורת הנערים שסבבה את מאיר דיזנגוף והייתה יוצאת עימם לטיולים ביער ושיט סירות על הנהר, היא היתה מגיעה גם לדירתו של דיזנגוף שקיבל מטעם הצבא הרוסי, שהפכה למרכז אינטלקטואלי בזכות ספרים וחוברות ללא צנזורה, שקיבל לידיו מתוקף תפקידו. לאחר תקופה קצרה, נעצר אחד מחבריו הקרובים בחשד להמרדה וגם דיזנגוף נאסר ונשפט למשך 8 חודשים בכלא המקומי. צינה ששמעה על מאסרו של דיזנגוף, לא היססה התייצבה בפני שלטונות הכלא והכריזה כי היא כלתו של האסיר ולאור זאת ניתנה לה הרשות לבקרו פעם בשבוע ולהביא לו את הדרוש.במהלך כל תקופת שהותו בכלא. הקשר היחיד של דיזנגוף עם העולם החיצוני היה באמצעות חברתו צינה. דיזנגוף העיד  בזיכרונותיו כי היה מנהל עם צינה שיחות ארוכות על מעשי ופעולות חבריו היהודים בעיר."צינה היתה מספרת לי את אשר ידעה על אודות חבירנו ואת אשר מסרו לה בשבילי, ואני הייתי שופך לפניה את ליבי, את כל אשר חשבתי וחלמתי במשך השבוע ואת אשר אני מקוה לעשות אחרי שאשתחרר ממאסרי"...

  מאיר וצינה. אחת התמונות היחידות המשותפות להם. כאן במהלך ההצבעה בבחירות לעיריית תל-אביב שהתקיימו בפברואר 1928, שנתיים לפני פטירתה של צינה

אולם לאחר שחררו של דיזנגוף מהכלא הרוסי ב 1886, קשריו עם צינה נותקו. הוא נאלץ להתרחק מהאיזור, להגיע לבית הוריו בקישינוב ושם להישאר תחת השגחת הבולשת. דיזנגוף לא התקבל לאוניברסיטה המקומית בשל עברו ולפיכך החליט ב-1888 לצאת ללמוד בסורבון בפאריס שם בחר לעסוק בהנדסה כימית. במהלך לימודיו התקרב דיזנגוף לאליהו שייד, המפקח  הראשי מטעם הברון רוטשילד על המושבות בארץ-ישראל,וזה עם תום שלושת שנות לימודיו הציע לו לצאת לארץ ישראל  ב 1892, בשליחות הברון ולהקים בית חרושת לבקבוקי זכוכית עבור ייקבי הברון.

מאיר וצינה. מעבר לאהבה הגדולה סביב כל אחד מהם התפתחו גם סיפורי רכילות נוספים ולא רק.

לאחר שנה של הכנות להקמת בית החרושת בטנטורה ושלא נמצאו בעלי מקצוע באיזור, יצא דיזנגוף ב 1893 לאתר פועלים מומחים  במרכזים יהודיים נערים יהודיים ולהכשירם במזגגות מקומיות ולהעלותם לאחר מכן לארץ ישראל לעבודה בטנטורה.  בין היתר הגיע דיזנגוף גם לז'יטומיר שבקרבתה מצוי היה בית חרושת לזכוכית ושם נפגש מחדש עם צינה-חייה. "מיום שנפרדנו עברו כחמש שנים ואותה ניוניא, צינה חיה הצוהלת עמדה לפני עלמה הדורה כבת עשרים כלה אומרת חן וכבוד [...]  היא סיפרה לי, שהתייאשה מכל עבודתה לטובת שחרורו של האיכר הרוסי וספרה לי על עלבון לאומי בחייה הפרטיים." דיזנגוף סיפר לה על החיים בארץ ישראל ועל תפקידו החדש ולפתע החריב ואומר: "אם הנך אוהבת אותי ושאיפות נפשי קרובות גם לנפשך, בואי עמדי לארץ ישראל, היי לי לאישה וחלק כחלק נחלק את שמחת החיים ויסוריהם". תשובתה של צינה היתה חד משמעית: "עמך אף לקצות תבל".

המודעה שפורסמה בעיתון "הצבי" לרגל חתונתם של מאיר וצינה דיזנגוף

מכאן הדרך היה קצרה עבור מאיר דיזנגוף להציע לצינה להיות בת זוגתו והשניים התארסו. ששה חודשים לאחר מכן, בשיא עבודתו בהקמת המפעל בטנטורה, כתב דיזנגוף למשפחתו ולהוריה של צינה בה ביקש שיעשו להגעתה של כלתו לטנטורה. כמה שבועות לאחר מכן, הגיעה צינה חיה באוניה לנמל באלכסנדריה שם פגש אותה דיזנגוף. "באלכסנדריה סדרנו את החתונה כדת משה וישראל בבית אחד מידידי ד"ר רויטשטיין, ביום העשירי ליוני 1893 ולמחרת נסענו לטנטורה." מאיר דיזנגוף, הצטער צער רב על העובדה שלא הצליח להביא ילדים לעולם.

מודעת האבל שפורסמה בכל עיתוני ארץ ישראל עם פטירתה של צינה דיזנגוף

רעייתו צינה, זמן קצר לאחר הגעתה לטנטורה, חלתה בקדחת. באותה תקופה הסתבר היא נכנסה להיריון ודיזנגוף בעצת הרופאים החליט לשלוח אותה לטיפול הריוני לפריס. "שם ילדה לי בת, שקראנו אותה בשם שולמית. לרגל חולשת האם והבת (חולשה שבאה כתוצאת הקדחת), יעצו לי הרופאים להוליכן לשוויץ. מלאתי אחר עצתם, אך כעבור חודשים מתה עלינו בתנו ואנחנו חזרנו לטנטורה." כתב דיזנגוף לימים. 

תמונה משותפת של צינה ומאיר. ליד חזית המשרד הקבלני לעובדים עבריים בא"י שנות 1920 המוקדמות  שלישי מימין בשורה הראשונה משה שלוש מאיר דיזנגוף ליד אשתו צינה בלבן ולידו חיים נחמן ביאליק

בית החרושת לזכוכית כשל בסופו של דבר ודיזנגוף החליט ב 1894 לעזוב את ארץ ישראל, תחילה לבלגיה ומקץ שנה הגיע לאודיסה. שם שהה עם צינה כעשור, עד ספטמבר 1905 ואז עלו יחדיו בשנית לארץ ישראל, התמקמו ביפו ןזמן קצר לאחר מכן הצטרף ליוזמתו של עקיבא אריה וויס להקמת שכונת "אחוזת בית" ובהמשך אף הדיח אותו מראשות ועד השכונה ומ 1910 עמדה בראש היוזמה העברית שהפכה לשכונת תל אביב עד פטירתו בספטמבר 1936. צינה היתה לאורך כל השנים הללו יד ימינו גם בשנים הקשות של מלחמת העולם הראשונה והגירוש מתל אביב ויפו. לאחר המלחמה הייתה מארחת למופת בביתם בשדרות רוטשילד בהם כל ראשי הישוב של אותה תקופה. מחלקת הקדחת בה חלתה בטנטורה לא הרפתה, ב-1927 החל לסבול ממחלת כליות ובפברואר 1930 נפטרה. דיזנגוף שכה אהב את רעייתו לא יכול היה להמשיך ולהתגורר באותו חדר שינה בביתם וטען כי צינה אהבה מוזיאונים ואמנות ומכאן הדרך להפוך את החדר למוזיאון האומנות של תל אביב הייתה קצרה. מאיר דיזנגוף היה גם זה שדאג בדרך ערמומית משהו, להנציח את רעייתו ב 1934 בעת חנוכת  הרחוב על שמו רחוב דיזנגוף, בכיכר הקטנה שהפכה לאחר שנים לכיכר דיזנגוף המפורסמת של תל אביב

דיזנגוף המלך בעת מסע העדלידע בראשית שנות ה-30

האם צינה הייתה אהבתו היחידה של מאיר דיזנגוף? לא בטוח. מעבר לסיפורי הרכילות המתגלגלים שנים רבות בעיר העברית הראשונה, כמו למשל אהבתו לרבקה איתין, רעייתו של אהרון איתין, מ 60 המשפחות שהשתתפו בהגרלת המגרשים של "אחוזת בית".  הרי בארכיון האישי של מאיר דיזנגוף מצויים כמה "מכתבים חמים" לפחות לשתי נשים שהיו קרובות אליו. שושנה עמראני (האמא של צמד העמרנים) שהיתה מנהלת משק הבית של מאיר וצינה.

דיזנגוף כתב לה אחר מות רעייתו כמה מכתבים "קרובים" מנסיעותיו ב 1931 ו 1932 לפאריס, קהיר ורומא. מכתבים בסגנון דומה נמצאים בארכיונו האישי, כאלו שיועזו למשל למזכירתו הנאמנה באותם ימים של 1934-1935, אולגה שטם (לימים גילה אוריאל), כאלו ששלח לה מצרפת וגם מציריך בשוויץ בעת שהיה שם לצורך הבראה וריפוי.

כיכר צינה דיזנגוף ב 1960. דיזנגוף החליט על הקמת הכיכר בעורמה לא קטנה בעת שסוכם על קריאת הרחוב על שמו. כיכר שהפכה מאוחר יותר לאחד מסמלי תל אביב

ומה באשר לצינה?  מעבר לרכילות של אותם ימים, שצינה היפיפיה היתה נתונה לחיזוריו הבילתי פוסקים עדי כדי "הטרדה" של המפקח מטעם הברון בבית החרושת לזכוכית בטנטורה, הרי לפחות עדות אחת כתובה יש בנמצא. עדות זו היא מצויה בביוגרפיה של אחד העם "נביא חמקמק" אותה פרסם ב 1998, סטיבן זיפרשטיין. לדידו של זיפרשטיין, סביב 1900 (בתקופת אודיסה), היה לאחד העם עניין רומנטי בצינה דיזנגוף, הוא ניהל איתה לטענתו מערכת יחסים לוהטת, כנראה אפלטונית, במשך כמה שנים...

כך או כך, סיפור אהבתם של מאיר וצינה היה סיפור אהבה אמיתי, חוצה גבולות ויבשות, ומעבר לרכילויות השונות אהבתם של השניים, לפחות עד פטירתה של צינה היתה ידועה ומוכרת היטב בקרב החברה הגבוהה וגם הנמוכה בתל אביב הקטנה של אותם ימים.

*אילן שחורי

עיתונאי, היסטוריון ומורה דרך. כותב עבודת דוקטור על תל אביב בתקופתו של מאיר דיזנגוף בחוג ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה. מחבר הספר 'חלום שהפך לכרך' ומפעיל האתר 'תל אביב שלי'www.mytelaviv.co.il

***

על בסיס מאמר זה, נכתב מאמר קצר דומה שפורסם בסופ"ש 10-2-2023, בשבועון ידיעות תל אביב.

לקריאת המאמר המלא מהעיתון בקובץ Pdf לחצו כאן:

Dizingoff_Love_Tlv