קריית מאיר - סוד הגן הנעלם של תל-אביב

בלב לבה של תל אביב שוכן הזכר לייעודה המקורי של העיר כעיר ,גנים ירוקה. "קריית מאיר", שקיבלה את שמה לאחר פטירתו של מאיר דיזנגוף, הייתה נווה מדבר מופתי וירוק בשיממון החולות של אמצע שנות השלושים, הוקמה בסגנון הבינלאומי וגם היום לא נס ליחה  כתב וצילם: אילן שחורי שגם גדל בשכונה

קריית מאיר בעת תהליך הבנייה סוף 1935 . אטרקציה אדריכלית בסגנון הבינלאומי

מאת אילן שחורי 

לפני יותר מ־100 שנה, המחשבה המקורית בהקמת אחוזת בית - לימים העיר תל אביב - הייתה למעשה הקמתה של שכונת גנים על פי רעיונותיו של אבנעזר הווארד, מייסד התנועה לגנים עירוניים בבריטניה ואחד המשפיעים הגדולים בעולם בנושא תכנון ערים. אולם היה פער רב בין התכנון הראשוני של אחוזת בית וביצועו בשנים הראשונות לבין התפתחותה הגדולה של השכונה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולמעשה כל קשר ל"עיר גנים" היה מקרי בהחלט.

עם זאת, בתכנון תל אביב והתפתחותה מראשית שנות העשרים ועד סוף שנות השלושים, היו בה מספר איים שכונתיים שיישמו את רעיונותיו המיוחדים של הווארד. הבולטים מבניהם היו שכונת פקידי אפ"ק, שאותה תכנן האדריכל יוסף טישלר מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, והשיכון העצמי במזרחה של תל אביב בראשית שנות השלושים, הידוע יותר בשם "קריית מאיר".

תמונות נדירות של קריית מאיר במהלך הבנייה - סוף 1935

"קריית מאיר", אחת השכונות המיוחדות והציוריות של תל אביב, הייתה אז מבצר בודד בלב הישימון, שבעת הקמתו היה שייך בחלקו לעיריית תל אביב ובחלקו לכפר הערבי סומייל. השכונה, שנקראה על שמו של ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף, הייתה מהשכונות הראשונות בעיר שנבנו בסגנון הבינלאומי. קריית מאיר הוקמה ב־1934 ושנתיים לאחר מכן החל אכלוסה בבני המעמד הבינוני בתל אביב כמענה ל"מעונות העובדים" - שכונות הפועלים שהוקמו בעיר בראשית שנות השלושים. בהתפתחות האורבנית המהירה של שנות הארבעים והחמישים נבלעה שכונת קריית מאיר בין כל רבי הקומות שהוקמו אז, אולם היא עדיין קיימת במתחם הרחובות צייטלין, דובנוב, מאנה ואבן גבירול של היום.

בתצלומי האוויר של אמצע שנות השלושים נראית שכונת קריית מאיר כמבצר מבודד ומאיים באמצע החולות, 13 בניינים רחבים, בני שלוש קומות, בשתי שורות הנמשכות ממזרח למערב והמרווח שביניהן הוא חצר רחבת ידיים. מתחם זה מוקף שדות, ביצות, כרמים ופרדסים בגבול שבין תל אביב לכפר הערבי סומייל. אזורי המגורים העירוניים האחרים מרוחקים  מהשכונה מאות מטרים, ובתוככי האי האורבני המוזר הזה חבוי גן ציורי מרהיב ביופיו שלא נראה לפני כן בתולדות ההתיישבות העירונית בארץ ישראל. רבים מהאישים המרכזיים בחיי תל אביב עברו בשכונה זו, נולדו או גרו בה, ביניהם שר המשפטים לשעבר פרופ' דוד ליבאי, ד"ר מינה צמח, הארכיאולוג פרופ' דן בהט, החוקרת ואדריכלית הנוף הוותיקה פרופ' רות אניס, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב לשעבר מקס קנת, ראש עיריית תל אביב לשעבר חיים לבנון, רא"ל חיים לסקוב, המחנכת הוותיקה של תל אביב שרה עזרוני, המשורר והמתרגם שמעון מלצר והצייר אביגדור סטימצקי. עדה כצלנסון, אמה של ד"ר מינה צמח, נפטרה לפני שש שנים בגיל 108, ועד יום מותה גרה באותה דירה מאז 1936. גם כותב שורות אלה העביר בשכונה את רוב שנות ילדותו.

 התוכנית המקורית של קריית מאיר, ומשמאל מכתב מוועד הדיירים של השכונה החדשה אל עיריית תל אביב, המודיע על החלטתם להסב את שם המקום ל"קריית מאיר", על שם ראש העיר המנוח מאיר דיזנגוף, שנפטר בספטמבר אותה שנה

הפרויקט האדיר במושגים של הימים ההם היה פרי יוזמה פרטית של שלום פחטר, עסקן עירוני שנואש מהבירוקרטיה בעיריית תל אביב ופעל להקמת המפעל האדיר שעד היום נחשב לאחר מפלאי העיר שחגגה לפני 7 שנים, 100 שנה לקיומה. פחטר, איש הפועל הצעיר, הפך לאיש עסקים וממקימי המשטרה העירונית של מאיר דיזנגוף. פחטר עלה ארצה מגרודנה שבבלרוס ב־1910 וייסד בארץ כמה בתי חרושת, ובמקביל הצטרף למרכז בעלי מלאכה ויחד עם אברהם קריניצי, דוד סברדלוב וסעדיה שושני ייסד את קבוצת "כלבו" לפעילות ציבורית וחשאית. הוא היה פעיל בפלוגת המשבר של תלמידי גימנסיה הרצליה במלחמת העולם הראשונה, בתקופת גירוש תושבי תל אביב ויפו, והיה חבר במועצה הראשונה והשנייה של עיריית תל אביב ויד ימינו של דיזנגוף בנושאי ביטחון. באמצע שנות העשרים התמסר לפעילות שיכון ציבורי בתל אביב והציע כמה הצעות לעיריית תל אביב, אך כולן נדחו.

ב־1933 ניגש פחטר לממש בעצמו את תוכניתו שנדחתה על ידי העירייה: מפעל "השיכון העצמי", ולשם כך השיג את תמיכתו של בנק "קופת עם" - שנבלע לימים לתוככי בנק לאומי - במתן משכנתאות נוחות למשתכנים. פחטר פעל במשך שלוש שנים לרכישת השטח שהתחלק בין הטמפלרים שבשרונה והכפר הערבי סומייל. בראשית 1934 פרסם חוברת בשם "תוכנית מפעל השיכון העצמי ליד בנק קופת עם", ובתוך ימים אחדים נרשמו ליוזמה המפתיעה יותר מ־700 איש.

שלום פחטר. יוזם הקמת השכונה. היה ממיסדי קבוצת השומרים בגימנסיה הרצליה בעת מלחמת העולם הראשונה וממקימי המשטרה העירונית בתל אביב. בשנים הראשונות היה במרכז השכונה ספסל מיוחד שנשא את שמו

תחילה התכוון פחטר להקים במקום 500 דירות, אך מאחר שלא הצליח להרחיב את השטח נאלץ להסתפק לבסוף בכ־170 דירות. פחטר קיים תחרות תכנונים בין כמה אדריכלים ובמקום הראשון זכתה אחת האדריכליות המפורסמות של ראשית שנות השלושים, יהודית סגל־שטולצר. סגל־שטולצר, ילידת רוסיה למדה אדריכלות בדנציג, שם שימש אביה ראש הקהילה היהודית, ולאחר מכן השתקעה בברלין. עם עליית הנאצים לשלטון ב־1933 החליטה לעלות לארץ, למרות היותה מקורבת לחוגי השמאל האנטי ציוני. בארץ זכתה סמוך להגעתה בתחרות לתכנון בית הכנסת הגדול בחדרה, דבר שהוביל אותה לאחר מכן, בזמן שכבר עבדה יחד עם בעלה האדריכל אויגן שטולצר במשרדו של האדריכל המפורסם אוסקר קאופמן, לזכות גם בתכנון השכונה החדשה בתל אביב.

שלום ושושנה פחטר (למעלה מימין) משמאל שכונת קריית מאיר בשנות ה-40 ולמטה םרופ' רות אניס, ילידת השכונה  בתמונה מ 1948, כילדה קטנה בין הוריה.

תוכניתה של סגל־שטולצר הייתה פשוטה בתכלית: הקמת 13 בתים תלת קומתיים בסגנון החדיש הבינלאומי, בכל בית 12 דירות. בעשרה מהבתים המשותפים היו שתי כניסות ובאחרים שש כניסות. כך נבנו לבתי השכונה 26 כניסות זהות, שבילים הובילו מבית לבית ובמרכז יועד שטח של כ־ 11 דונם לגינה ססגונית. חדרי המדרגות בכל בית תוכננו כפתוחים ללא זכוכית, כל דירה פנתה מזרחה או מערבה, המטבחים שנבנו בדירות פנו מערבה, לעבר הים, וחדרי השינה פנו מזרחה. סגל־שטולצר תכננה את הדירות כך שחדרי השירות לא היו גדולים, ולעומת זאת הרחיבה את החדרים ואת מרפסת הבית. כיאה לסדרת מבנים שיועדו לבני המעמד הבינוני, דאגה האדריכלית, לראשונה בבתי דירות בתל אביב של אותם ימים, לתכנן את המטבחים בדירות עם נישות לבישול, חדר אוכל פתוח צמוד למטבח וארונות קיר במטבח, בפרוזדור ובאמבטיה – שיא הלוקסוס של אותם ימים.

מהגינה המיוחדת והמקורית של שכונ קריית מאיר לא נישאר כמעט זכר, אולם בשנים האחרונות שוחזרו חלק מהצמחים והעצים. תצלום מימים אלה

תכנון הגינה הוטל על כוכב תכנון הגנים באותם ימים, אדריכל הנוף יחיאל סגל. סגל עלה לישראל מהנובר שבגרמניה, שם רכש את השכלתו בבית הספר היהודי לגננות בייַ 1919 . לאחר תקופה קצרה של תכנון גנים בירושלים, ובהם גן הוורדים, התקבל ב 1922 לעיריית תל אביב כגנן אדריכל.

סגל נחשב למתכנן הגנים הראשון בעיר העברית. לאחר שלא הסתדר עם מנהלו, מנהל מחלקת הגנים אברהם קרוון (אביו של האמן דני קרוון), פרש מהעירייה במחצית שנות העשרים והקים משרד תכנון פרטי תוך התמחות בתכנון גינות פרטיות וגנים ציבוריים ברחבי תל אביב. סגל תכנן בין היתר את גינת ביתו של חיים נחמן ביאליק. את הגן הציבורי הראשון בעיר, ברחוב נחלת בנימין פינת גרוזנברג, ואף התחרה בתחרות לתכנון גן מאיר בראשית שנות השלושים, תכנון שעליו קיבל ציון לשבח. בעת המאורעות 1939  תכנן גן עירוני עבור יפו הערבית. – של 1936 תכנון הגן של קריית מאיר היה שיא עבודתו של סגל באותם ימים, פתרון חדשני מובהק לטיפול בשטחים פתוחים, כניסיון

לשיכון משותף ראשון לבני המעמד הבינוני בארץ, שזכו לדירות זולות מחד ולשיכון מודרני ומפואר מאידך.

האכלוס של השיכון העממי החדש בתל אביב, שנבנה בפועל על ידי ״סולל בונה״, זכה להצלחה רבה. רבים התחרו על 162 הדירות, ונערכה הגרלה לשיכון התושבים. רוב דיירי השכונה היו פועלים ופקידים. השיתוף במגורים התבטא רק בטיפול בגן: בין הגינות הפרטיות לא היו גדרות, וכך נוצר למעשה שטח של 11 דונם גן הכולל שדרה ארוכה לאורך השכונה. כל אחד מ־12 הבתים נרשם בנפרד כקואופרטיב וזכה לשם מיוחד, כמו ״בית התומר״, ״בית הגיא״ ו״בית בצר״. עבור השוהים בגן תרמה הצמחייה לתחושה ביתית ואנושית. העצים והשיחים היוו מקום מסתור מופלא, מוצל וקריר. הגן היה למעין נווה מדבר עם אקלים משופר של צל וייצוב חולות ואפשר לילדים הרבים של השכונה הצעירה למצוא פורקן באינספור מקומות משחק ואף להתבודד, לחוש בו זמנית ביטחון וחופש, מרחב ואינטימיות

בשבוע הראשון של ספטמבר 1936 החלו ראשוני המאושרים להגיע לדירותיהם החדשות בשיכון העצמי. כעבור ימים אחדים, ב־23 בספטמבר, נפטר ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף. יום לאחר מכן התכנסו 12 נציגי הבתים לישיבה מיוחדת ראשונה של מועצת השכונה, ובה החליטו לשנות את שם השכונה ל״קריית מאיר״, על שמו של דיזנגוף.

אישים בולטים רבים גרו בשכונה מימה הראשונים. בהם אביגדור סטימצקי ושמעון מלצר

ב־1938 העיד שלום פחטר עצמו, בספרון שהוציא לאור בשם ״על דרכי התיישבותנו העירונית״, כי ״מפעל קריית מאיר לא נוצר מתוך כוונה של 'ביזנס' ושאיפה לרווחים קוניונקטורליים. אדרבא: הקרקע נרכשה מתוך חזקה פרטית של חברי הוועד היוזם. בזמן הראשון הושקע כסף פרטי להחזקת המשרד. במשך השנתיים הראשונות לא היתה שום הכנסה מהמפעל, לא לבנק 'קופת עם' ולא למגישי המפעל. המפעל נתגשם בתנאים של חוסר פרסום ראוי וחוסר אווירה ציבורית אוהדת, כשהבנייה עצמה מתקיימת במשך כל תקופת המאורעות״.

כך שבסוף  1936 קיבלה השכונה החדשה את הכינוי "המבצר", גוש בנינים גדול ובולט בסביבתו. 12 המבנים התלת קומתיים, הסדורים בשורות ישרות ומקבילות, כגוש מסיבי מזדקר בתוך ים של חולות. רק מרחק  מה מהשיכון ניתן היה להבחין בכתם ירוק, הפרדס  והברושים הסובבים אותו. הבלטת הקו הישר בחזיתות ובוהק הצבע הלבן הוסיפו להדגשתו המסיבית של השיכון. הצמחייה המופלאה בתוככי השכונה לא הצליחה לרכך רושם זה, שהתעורר במיוחד לאלה שהתקרבו אל השיכון מבחוץ. לעומת זאת עבור השוהים בתוך הגן, תרמה הצמחייה לתחושת ביתית ואנושית. . העצים והשיחים היוו מקום מסתור מופלא, מוצל וקריר. הגן היה למעין  נווה מדבר עם אקלים משופר של צל וייצוב חולות שאפשר לילדים הרבים של השכונה הצעירה למצוא פורקן במקומות משחק אין ספור להמצא בו ביחד עם קבוצה גדולה של משחקים או בקבוצות קטנות ואף להתבודד, לחוש  בו זמנית בטחון וחופש, מרחב ואינטימיות.  עיקר משחקי הילדים היו מאחורי  שורת הבניינים המזרחיים, בו חוברו בניין 1 ו-2 בשורת עמודים מרשימה שהיוותה מקום מיפגש ומשחק לכל, כ"שכונת גנים" בלב הישימון. מעין נווה מדבר בשממה.

העץ המיוחד בגינה הפנימית עליו התעקש אדריכל הנוף יחיאל סגל. מצב העץ בימים אלה

בשנת 1948 פעל בקרבת מתחם המגורים קריית מאיר, מקום המחנה הראשון לקליטת מתגייסים לצה"ל. שטח שניתן לאחר מכן לצופי תל אביב ולצריפי המחנה הובר שבט צופי דיזנגוף, שפונה מהמקום לאחר שהחלו לבנות באותו שטח את מרכז גולדה.

כיום נבלעת השכונה בים של מבני בטון הגבוהים לפחות בקומה או בשתי קומות מבנייני קריית מאיר, אולם אופיו האינטימי של הגן לא השתנה, הנוף והשקט הרגוע עודנו שם. במחקר שערכה עירית אדלר במסגרת עבודת תזה לתואר שני בתכנון עיר ואזור בטכניון בשנת 1986 נבדק היחס בין מגוון הציפורים למגוון הצמחייה, ונמצא שקריית מאיר מתבלטת במספר רב של מיני ציפורים, שלא כאתרים אחרים בצפון העיר.

מומחי אדריכלות גנים כמו פרופ' רות אניס טוענים כי אחת ההוכחות לאיכות התכנון היא העובדה שעל אף התחזוקה הלקויה ולמרות גילה המופלג של הצמחייה ממשיך הגן לתפקד בצורה משביעת רצון ושומר על האווירה הייחודית לו. דיירי השכונה היום, ממש כמו אז, נהנים מגן השכונה, מעריכים אותו ומטפלים במסירות בשרידים הוותיקים של הגינון המקורי או שותלים צמחים ופרחים חדשים.

מחנה "קריית מאיר" - 1948. הבקו"ם הראשון. נפרש בסמוך למתחם המגורים.

שכונת קריית מאיר נבלעה אמנם בין הבניינים והרחובות שצמחו סביבה עם השנים, אבל בתוך תחומה היא עדיין קיימת. כרגע עיריית תל אביב אינה עושה דבר כדי לשמר ולטפח את המקום, גם ציון היסטורי של המבנים לא קיים, אולם במשרדו של האדריכל ירמי הופמן, מנהל האגף לשימור בעיריית תל אביב, קיימת כוונה לשמר את השכונה המופלאה הזו. ״למרות ההזנחה רבת השנים של המקום, הכוונה להפעיל במקום תוכנית פינוי־בינוי, והבנייה הרבה שנעשתה על הגגות וסגירת המרפסות, תוך קלקול התוכניות המקוריות, הרי למרות כל זאת שמרה השכונה על צביונה. מדובר בתופעת טבע מרהיבה בתל אביב״, מכריז הופמן, ״למי שרק מגיע לתל אביב ורואה התוכניות המקוריות נדמה שמדובר בשכונה שהוקמה באוסטריה - הדבר כה מיוחד ומנותק מהעיר המתפתחת בשנות השלושים. אנו נדאג להחזיר עטרה ליושנה. מתחילות להתגבש אצלי במשרד תוכניות לשיקום ולשימור השכונה. אדריכלים מגישים הצעות. בקרוב מאוד נשב ונחליט על אופי השימור במסגרת הפרויקט 'עיר לבנה' של אונסק״ו. נגבש תוכנית ביחד עם התושבים שגרים כיום בשכונה, ואין לי ספק שתוך שנים מעטות שכונת קריית מאיר תחזור להיות אחד המקומות המדהימים של תל אביב, בדיוק כפי שהייתה״, מבטיח הופמן.

תכנית שיקום ושיחזור מתחם קריית מאיר. הצעת משרד האדריכלים בר-אוריין

קריית המלכות - זיכרונות מקריית מאיר

 מה המשותף לשר המשפטים לשעבר פרופ ' דוד ליבאי, ד"ר מינה צמח, לארכיאולוג פרופ' דן בהט, פרופ' לחוקרת אדריכלית הנוף הוותיקה רות אניס, לאיש איכות הסביבה ד"ר אהוד פינקלשטיין,  לבכירה לשעבר באל על ברכה קסטן (איזנשטדט), לנשיא בית המשפט המחוזי בת"א לשעבר השופט מקס קנת, ראש עיריית ת"א לשעבר חיים לבנון,  רא"ל חיים לסקוב,  המחנכת הוותיקה של ת"א שרה עזרוני, המשורר  והמתרגם שמעון מלצר  והצייר אביגדור סטימצקי ?

כולם גרו בשנות השלושים ותחילת שנות הארבעים  בשכונת קריית מאיר.

פרופ' דוד ליבאי, לשעבר שר המשפטים הגיע  לקריית מאיר ב 1940 כילד בן שש  וגר  שם עד לאחר לימודיו באוניברסיטה  העברית.  "מדובר באחד המקומות הנפלאים שאני זוכר מילדותי. כיצד שיחקנו וכיצד בילינו. הכל היה סביב חול, השכונה היתה באמצע שום מקום, כולה מוקפת חולות. לא היה שום דבר" אומר דוד ליבאי. לדבריו  בין קריית מאיר לרחוב שלמה המלך היה כרם ופרדס  גדול של ערבי בשם סאלח  שגם גר שם וכדי להגיע לבית הספר העממי שלי תל נורדאו הלכנו על קרשים כדי שלא להתלכלך בבוץ. "אני זוכר את הילדים ששחקתי איתם כמו האחים שמואל וצבי מיתר (לשעבר נשיא לשכת עורכי הדין), צבי עפרון, דביר כצמן ומינה כצנלסון כיום מינה צמח.  רוב המשחקים שלנו היו ליד בניניי העמודים, קריית מאיר 1 וקריית מאיר 2. היינו חבורה של בני הפועלים ותמיד שיחקנו נגד בני הפקידים שגרו באיזור אחר בשכונה. אני זוכר שמאיזור הבית שלנו יצאו לא מעט פעולות של ההגנה נגד הבריטים שהיו באיזור" מתענג ליבאי על זיכרונותיו מהשכונה.

ד"ר מינה צמח לבית כצנלסון  נולדה בקריית מאיר ב 1938 ולמעשה מעולם לא עזבה  את  דירת הולדתה בקומה השלישית בקריית מאיר 7 ( כיום צייטלין 8). אמה של ד"ר מינה צמח, הגב'  עדה כצנלסון, כיום בת 108, עדיין גרה באותה דירה מאז רכשה המקום ב 1936  והיחידה שנותרה בחיים מבין הדיירים המקוריים. "בדירה מולי בתקופת ילדותי גר חיים לבנון שאז היה סגן ראש עיריית תל אביב ואחר כך ראש העיריה. משפחת לבנון חייה בצניעות מרובה וכשהגיעו אליהם אורחים חשובים והם היו מארחים היו פונים אלינו ואנו היינו נותנים  להם את השטיחים שלנו לאותו ערב. הם היו לוקחים מאיתנו גם עציצים לשים בחדר המדרגות שהגיעו אורחים חשובים. אני זוכרת גם שלנו היה בבית רדיו גדול ובתקופת מלחמת העולם השנייה חיים לבנון היה מגיע אלינו לדירה לשמוע חדשות כי רדיו לא היה להם בבית. מאוחר יותר שחיים לבנון עזב גר באותה דירה  חיים לסקוב שלאחר מכן נהיה  מפקד חיל האוויר ואחרי זה רמטכ"ל שהחליף את משה דיין", מספר ד"ר מינה צמח.  לדבריה שכונת קריית מאיר היה המקום הכי מרגש בתל אביב. היינו כמעין   אי נפרד, בתוך החולות. "כולם רצו לבוא אלינו. אהבתי מאוד לשחק במדשאות ובעיקר בנדורות ליד בית העמודים שחיבר את קריית מאיר 1 וקריית מאיר 2. הילדים בשכונה נחלקו לשניים והתמודדו אחד עם השני. בני הפקידים מול בני הפועלים. אני זוכרת שסילקו את הטמפלרים משרונה ב 1942 וכולם רצו לשכונה הגרמנית לתפוס מגרשים. הייתי ילדה קטנה וגם אני רצתי ותפסתי איזה מבנה. חשבתי שזכיתי באוצר. תקעתי יתדות והכרזתי שהמקום שלי. רצתי מיד לספר זאת לאבא שלי שהיה היועץ המשפטי של עיריית תל אביב אותם ימים, אבל הוא אכזב אותי ושלח מיד פקחי עירייה והם סילקו את כל אלה שתפסו חזקות על המבנים הנטושים של הטמפלרים וכן הפסדתי את הבית שתפסתי" מספרת צמח.

"ליד הבית שלנו מה שהיום גן דובנוב היה שדה חיטה שבו התאמנו הבריטים, ובתקופת מלחמת השחרור, ראנו שם אישה שגרה בשכונה קוצרת חיטה. חשבנו שהיא מנסה לאותת למטוסי אוייב וחשבנו אותה למרגלת. היא קיבלה ממאיתנו כאלה מכות ורבה היתה המבוכה שהתברר שטעינו. ללכת לבית הספר הכרמל היה מבצע, הכל היה ביצות, פרדסים וכרמים. זו היתה תקופה שקשה לשכוח", מסכמת מינה צמח.

הארכיאולוג, חופר ירושלים, פרופ' דן בהט נולד בקריית מאיר, שנתיים לאחר שהוריו רכשו ב-1936 שם את דירתם, כיום צייטלין 10. "אני זוכר את הדשאים הרחבים שמילאו את חצרות הבתים וכמה היינו משחקים שם. המשחק הפופולארי ביותר היה מלחמה בין העמודים בצד המערבי של השכונה היו פרדסים ושדות שלא פעם, בעיקר בימי החורף הוצפו, והיו רבים שהיו שטים בבריכות שנוצרו בחסקות ובסירות גומי. זה היה תענוג לא נורמלי. הילדים הקטנים, בהם אני היינו מחפשים בבריכות אלה ראשנים של צפרדעים" מספר בהט.  לדבריו,  מאיר מילקין , הילד הראשון שנולד בשכונה נקרא על שמו של מאיר דיזנגוף מיד לאחר פטירתו.  "בצד הצפוני, היכן שכיום שדרות דוד המלך היה מגרש טניס, שרבים מבני השכונה היו הולכים לשחק שם. אני זוכר היטב את "השבת השחורה" ביוני 1946, שהבריטים מהדיוויזיה המוטסת השישית, הגיעו לשכונה שלנו וליד בתי העמודים הוציאו מהבתים את כל הגברים מיינו אותם  ועצרו כמה. זה היה רגע מאוד עצוב לכולם. השכונה היתה מעורבת, פועלים ומהנדסים. אני זוכר היטב את הרופא של השכונה ואת הרבי של בית הכנסת שנחשב לאחד האישים הפופולריים בקריית מאיר של אז", נזכר האריכאולוג דן בהט.

פרופ' רות אניס, ממייסדות המסלול לאדריכלות נוף בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, הגיעה עם הוריה לדירה שכורה בקריית מאיר 5  ב-  1938 , בהיותה בת 10.  "אני זוכרת עצמי משחקת בגינות הנפלאות של השכונה. הייתי קצת יותר מבוגרת מהילדים הקטנים שהיו שם ואת דן בהט אני זוכרת שאהבתי לקחת על הידיים.  התקופה הזכורה לי ביותר היא  התקופה של לפני מלחמת השחרור. כבר אז אהבתי אדריכלות נוף והייתי נדהמת מהפיתוח המרשים של האיזור כמו שדרות חן למשל. לאחר שסיימתי את הגימנסיה עבדתי אצל יעקב רכטר ודב כרמי ואני למשל הייתי זאת שהגישה לעירייה את תיק המכרז שלהם לתכנון היכל התרבות", אומרת פרופ אניס.

ברכה קסטן, לבית איזנשטדט. לימים עובדת בכירה בחברת אל-על, באה לגור בקרית מאיר ב-1938 בהיותה בת חצי שנה. בשנים האחרונות היא מקפידה לכתוב בלוגים וטורים אישיים באינטרנט על חוויותיה כילדה מקריית מאיר:   "הורי שכרו שני חדרים בדירת שלושה חדרים בקרית מאיר 8 אצל גב' ומר אשריאלי – זוג מבוגר ללא ילדים. הם גרו בחדר השלישי בדירה זו. וכל השירותים בדירה היו משותפים עם תורנות ניקיון." מספרת  קסטן  ומוסיפה.  "היו לי הרבה חברים וחברות בקריה וכולנו היינו באותו הגיל, כך שכולנו הלכנו יחד לבית הספר – בית ספר "הכרמל". בנינים מספר 1 ו-2 היו מחוברים ביניהם בקומות העליונות ומתחתן נותר רווח גדול עם עמודים   ומדרגות .קראנו לבתים אלה   "העמודים" והם תחמו את הקריה מצד מזרח. מסביב לשכונה, היו שדות לכל הכיוונים. פעם גידלו בהם הבדואים חיטה, פעם אחרת תירס או שעורה וכן הלאה. בשנות שמיטה היינו משחקים שם בשדות וקוטפים פרחים, תורמוס וחובזה, שאותם ניתן לאכול.בחורף היו השדות מכוסים בשלוליות מים גדולות מלאות בראשנים, וקרקורי צפרדעים נשמעו בכל מקום. מאחר שהשכונה הייתה מחוץ לעיר ובעצם פלשה אל תוך השדות, הסתובבו מסביב לה בחופשיות רבה שועלים ותנים ואת יללותיהם שמענו בשעות הלילה, כשהקול נישא ביתר-שֱאת; וגם נחשים מצאנו לא פעם".  עוד מספרת ברכה קסטן:  "באחד הלילות, חזר אבי מהעבודה ובהיותו בקרבת-מקום לשכונה, חלפה לידו להקת-תנים. כבודדים הם לא היו כל-כך מסוכנים ולא התנפלו, אך כלהקה – לא כדאי היה להתגרות בהם. אבי טיפס על מבנה כלשהו שהיה שם וחכה עד יעבור זעם ורק אחר-כך המשיך בדרכו הביתה".

לדברי ברכה קסטן, אביה היה עובד חברת חשמל וזכה לייחס מועדף בשכונה: "אבי היה מהנדס בחברת- החשמל בתל-אביב. בשלב מסוים התקינה אצלנו החברה טלפון בבית, אלא שטלפון זה היה בלתי שגרתי. מאחר שלא הייתה תשתית של מערכת טלפונית, העבירו קו מיוחד, שהיה מחובר אל המרכזיה של חברת-החשמל, ובבית לא הייתה חוגה (פעם היו לטלפונים חוגות עם ספרות וצריך היה לסובב את החוגה באצבע עפ"י המספרים המתאימים  מי שרצה לדבר איתנו בטלפון, צריך היה להתקשר לחברת-החשמל  ולבקש מהמרכזנית לקשר אותו אתנו וכאשר אנחנו רצינו להתקשר עם מישהו, היה עלינו רק להרים את האפרכסת מעל כנה ולבקש מהמרכזנית לקשר אותנו".  ברכה קסטן מספרת כי   מסביב לשכונה, בשדות, גרו מעט ערבים – כנראה בדואים – כי לא היה להם ישוב-קבע." הם גרו באוהלים או בסוכות.יום-יום היו נכנסים אל החצר הפנימית של השכונה עם חמוריהם העמוסים לעייפה בפירות וירקות ומוכרים אותם לנו. היה להם משקל של שתי כפות מאזניים תלויות בשלושה חבלים כל אחת על מוט מאוזן ואחוז במרכזו ע"י ידית-אחיזה, גם היא מחבל. אבני המשקל עשויות היו מברזל בצורת גוף בעל שמונה צלעות ובגדלים שונים כדי להמחיש חצי קילו, קילו אחד, שני קילו וגם משקלות קטנים יותר. המצחיק בכל הסיפור הוא, שדיירי השכונה מעולם לא למדו לדבר ערבית אבל אותם ערבים למדו לדבר אידיש. היה ביניהם ערבי אחד בשם עבד, שתמיד היה מביא אל ביתנו סברס. לא הסוג הנמכר ברחוב לאכילה, אלא קטנים וסגולים לבישול. אמי הייתה מכינה מהם לפתן ועוגות. הרוכלים הערביים היו מכריזים על מרכולתם בצעקות וזכור אחד שהיה צועק "וויסען קעסאלאך" – הוא היה משפץ פיילות ודליים ועושה אותם כחדשים. עוד חשוב לי לציין כי הייתה בשכונה כובסת תימניה שהפכה להיות "מוסד" בשכונה. כולם כיבדו אותה והיה לה סבב קבוע בין כל הדיירים. שמה היה שרה", היא מסכמת.

ד"ר אהוד פינקלשטיין בן דורם של דוד ליבאי ומינה  צמח זוכר שבמלחמת השחרור, מחנה קריית מאיר הבריטי  שימש כבסיס קליטה ומיון של צה"ל בהקמתו והמגוייסים החדשים היו מתאמנים אימוני שדה בשדות סביב השכונה לפני שיצאו לחזית. "אנו הילדים היינו מצטרפים לאימונים. באחת הפעמים בהפסקה, סיפרתי להם בדיחה על הרשלה מאוסטרופולר והם היו מרוצים והמ"כ שלהם יצא מגדרו ונתן לי לירות בתמ"ק סטן. הוא כמובן החזיק את התמ"ק וכיוון אותו לקרקע ואני רק לחצתי על ההדק. הייתי אז בערך בן 9.". עוד זוכר ד"ר פינקלשטיין: "במלחמת השחרור צלל ספיטפייר מצרי והפציץ את מגרש הטניס שהיה אז במה שהוא היום רח' אבן גבירול פינת שד' דוד המלך. הבית התמלא אבק משקי החול שהיו בפתח המקלט והתנערו מהפיצוץ וריח אבק שריפה שהצטבר על הקיר הצפוני של הבית, של דירת משפחת יודקיס, נפלה לבנה. הילדים עלו עם שמיעת צפירת ההרגעה לאסוף רסיסים מהגג.  מאוחר יותר נודע לנו שאחד מבני השכונה ששיחק אותה שעה טניס נהרג בהפצצה", הוא מספר. לדברי ד"ר פינקלשטיין המגרש שמדרום לרח' מאנה דהיום וממזרח לרח' אבן גבירול שימש כמגרש כדורגל לצבא הבריטי בארץ ונערכו עליו אליפויות, כשקבוצות הכדורגל ייצגו יחידות שונות. "הקצינים התייצבו במדים ססגוניים והשחקנים גם כן התהדרו בתלבושות צבעוניות. לפעמים המגרש שימש אותם גם לתחרויות רכיבה ומכשולים לרוכבי סוסים. לאחר קום המדינה הפך להיות מגרש רכב צבאי לצה"ל. ילדי השכונה היו באים, משתעשעים עם השומר ונוהגים בגיפים" נזכר ד"ר אהוד פינקלשטיין.

 לקריאת המאמר כפי שהופיע  בכת העת "ארץ וטבע" לחצו כאן

kiryatmeir__Ilan_Shchori