מאבקה של תל אביב לעצמאות ולאוטונומיה עירונית

השבוע ב-11 במאי, מלאו 100 שנה, להחלטתו של הנציב העליון הרברט סמואל, להוביל להפרדה הלכה למעשה בן תל אביב ליפו, בהעניקו רשמית לשכונת לתל אביב, את התואר "מועצה עירונית" (TownShip). הכרזתו של סמואל פורסמה ב-1 ביוני 1921 בעיתון הרשמי של ממשלת המנדט ומאותו מועד החל מאיר דיזנגוף, ראש ועד השכונה, להשתמש בתואר ראש עירייה, למרות שאת מעמד העיר, העניקו הבריטים לתל אביב, רק כעבור 14 שנה ב-12 בינואר 1934. הגדרתה החדשה של תל אביב והפרדתה מיפו, הובילה להאצה גדולה בפיתוחה של תל אביב והפיכתה תוך פחות מ-15 שנה לכרך היהודי הגדול ביותר בארץ ישראל.

בית ועד שכונת תל אביב בשדרות רוטשילד פינת אחד העם שהפך במאי 1921 לבית העירייה הראשון. צילום: אברהם סוסקין. (עיבוד לצבע: אילן שחורי)

מאת אילן שחורי

בתחילת שלטון המנדט הבריטי, תל אביב צמחה לאט ובהדרגה. השכונה התגברה על הלם הגירוש שהיה במהלך המלחמה והקרבות סביב במהלך  מלחמת העולם הראשונה.  עם התקדמות שנת  1919 דופק החיים שב למקומו. ועד שכונת תל אביב ביקשה להאיץ את תהליך ההתאוששות ולהוביל את העיירה המתפתחת לעידן חדש של בנייה ופיתוח.

ההתחבטות הגדולה בסדר היום של ועד השכונה באותה תקופה הייתה שאלת הכיוון שאליו תפתח המשך הפיתוח של תל אביב. בראשית התחילה להיבדק האפשרות להאריך את גבולותיה. מהר מאוד התברר כי לשכונה תל-אביב אין מעמד משפטי נפרד, הוא נתפס על ידי הרשויות כחלק בלתי נפרד מיפו, ולכן אינו יכול לפעול כישות משפטית לקידום מטרותיו.

הרעיון להתרחב ולהפריד מיפו נבט ברגע שהגולים הראשונים החלו לחזור לתל אביב. חזון המייסדים של "עיר גנים", שבזכותה הוקמה שכונת תל אביב, דעך. שכונת תל אביב גדלה והתפתחה, ושכונות ואיזורים שונים צמודים, ביקשו להיות מסופחים לתל-אביב. במקביל השירותים העירוניים התרחבו והתושבים גילו רצון עז להפריד את עצמם מיפו.

תל אביב עם כך, צמחה והתפתחה  באותו זמן, ללא כל סיוע מעשי של עיריית יפו, שבתחום שיפוטה היא שכנה. בעוד שתושבי תל אביב, היו חייבים  בתשלום מלוא המסים העירוניים לעיריית יפו, לא קיבלו תושבי תל אביב שירותים בתמורה. למעשה, הם נשאו למעשה בנטל מיסוי כפול: מיסים מינהליים לעיריית יפו, ומיסים מקומיים לועד תל אביב שסיפקה את כל השירותים הדרושים.

בראשית מאי 1921 פרסם השלטון המנדטורי  בארץ ישראל, את פקודת המועצות המקומיות, שאושרה ב- 8. באפריל. הדבר סלל את הדרך להחלטתו של הנציב העליון הבריטי, לאחר מסע שתדלות ארוך של  מאיר דיזנגוף וראשי תל אביב, להפרדתה של השכונה מיפו (באורח חלקי) ולהעניק לה את התואר הנכסף "מועצה עירונית".  הפקודה אושרה הלכה למעשה  ב 11 במאי 1921, על ידי הנציב העליון הרברט סמואל. 

ב -1 ביוני 1921  פורסמה הפקודה  רשמית וקיבלה תוקף משפטי, כשהופיעה בעיתונים. מלבד ההכרזה על תל אביב כמועצה עירונית, הגדיר הצו גם את גבולותיו החדשים, וסיפוח מחוזות נווה צדק, אהל משה, מרכז בעלי מלאכה,  מחנה יוסף, מחנה יהודה, חלק מנווה שלום וחלק מה "הרובע הגרמני" שהיה בין תל אביב לגשר בתחומי השיפוט העירוני. בפקודה נקבעו גם ההסדרים שהיו אמורים להתקיים בין תל אביב ליפו, נקבעו מה טיב התקציב, הוקצה סמכות לחוקק חוקי עזר וגביית מיסים ורשם את הרכוש הציבורי של תל אביב. כמו כן נקבע ההסכמה ההדדית   הסכמה של תל אביב ויפו באשר לגבול העירוני ביניהם.

ראו הרחבה, במאמר אקדמי בנושא זה, שפרסם  אילן שחורי לפני מספר שנים, בכתב העת מרחבים, 4 (1991), עמ' 130-103. כתב עת  בהוצאת החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב.

לקריאה מלאה של המאמר: מאבקה של תל אביב לעצמאות ולאוטונומיה עירונית, לחצו כאן:

Tel Aviv's Struggle for Municipal Autonomy
 

Ilan Shchori

At the beginning of the British Mandatory regime Tel Aviv grew slowly and gradually. The town overcame the shock of the explosion and the upsets of World War I.

As 1919 progressed, the pulse of life was returning to normal. The local council sought to accelerate the recovery process and lead the town toward a new era of upbuilding and development. Figuring prominently on the agenda of the local council at the time was the question of the direction the further development of Tel Aviv was to take. The possibility of extending its boundaries began to be explored.

It quickly became apparent that the Tel Aviv quarter had no separate legal status, was viewed by the authorities as an integral part of Jaffa, and therefore could not act as a legal entity in furtherance of its purposes. The idea of expanding and separating from Jaffa germinated as soon as the first exiles started returning to Tel Aviv. The founders' vision of a "garden city”, by virtue of which the Jewish quarter was originally built, had faded. The Aviv was growing and contiguous districts sought to be annexed to do; municipal services expanded and the inhabitant evinced a keen desire to separate themselves from Jaffa.

Tel Aviv grew and developed without any practical assistance from the Jaffa Municipality, within whose jurisdiction it lay. While obliged to pay the full amount of municipal taxes, the residents of Tel Aviv got no services in return. Actually, they were carrying a double burden of taxation: administrative taxes to the Jaffa Municipality, and local taxes to the Tel Aviv council which supplied all the necessary services.

On May 1, 1921, The Mandatory Gazette published the Local Councils Ordinance, ratified on April 8. This paved the way for the execution on May 11, by High Commissioner Herbert Samuel, of the "Order of the Township of Tel Aviv"; and on June 1, 1921, the order was made public and took legal force, on appearing in Gazettes.

 Besides declaring Tel Aviv an urban council, the order also defined its new boundaries, and the annexation of the districts of Neveh Zedek, Ohel Moshe, Merkaz Baalei Melakha (Artisans Quarter) Mahaneh Yosef, Mahaneh Yehuda, part of Neveh Shalom and part of the "German quarter" that lay between Tel Aviv and the bridge within the municipal jurisdiction. The ordinance also laid down the arrangements that were to prevail between Tel Aviv and Jaffa, specified the nature of the budget, assigned authority to enact bye-laws and collect taxes and listed the public property of Tel Aviv. It also set forth the mutual/Consent of Tel Aviv and Jaffa as to the municipal boundary between them